Smile (:

כל התגובות מהצד,לא כל כך שמנו לב אליהם-בגלל האהבה שלנו.

והנה,הגיע יום שההורים גילו.נכון אהבנו בסתר,נפגשנו בסתר והנה,

הם גילו והרסו לנו את הכול ,נפרדנו ולא דיברנו הרבה זמן.

שנתיים,פאקינג שנתיים עברנו ביחד,וזהו הכול נגמר ב-בום =\

בשיחת טלפון-אחת מטומטמת.

הינו ילדים קטנים,לא ידענו כל כך מה זאת אהבה בכלל.

והנה,אחרי שנה וחצי נפגשנו.אתה,ניסת לחזור בתשובה ואני תמכתי בך.

היו הרבה בעיות בדרך ובסופו של דבר עזבת את הישיבה וחזרת הביתה.

היו לך הרבה בעיות עם ההורים ואני תמכתי בך והיתי איתך בכל רגע.

חזרנו,החלטנו להיות שוב פעם ביחד ולנסות שוב פעם,כי כמו שאומרים,

האהבה מנצחת והנה היא ניצחה.

חזרנו להיות ביחד,הכול היה כל כך טוב ויפה,היו לנו שיחות כל כך עמוקות,

שיחות נפש הזויות,אהבתי אותך כמו שלא אהבתי בחיים שלי.

והנה,היא הגיעה..ובכתה,וסיפרה לי הכל.

היתי בשוק,לא האמנתי לה,חשבתי שאנחנו מדברות על שני אנשים שונים לגמרי,

לא האמנתי שזה אדי..אדי שלי =\

היא סיפרה לי הכול,ואני ניסיתי לעזור לה ולתמוך בה כי היא פחדה,

פחדה מאוד..ניסיתי לעזור לה,לא סיפרתי לו כלום חודשיים בערך,

עד שכבר נמאס לי,לא יכולתי יותר לשמוע את שיחות הטלפון המזעזעות שלו,

במקומה גם אני היתי מפחדת.

התקשרתי אליו.הוצאתי הכול,לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר.

אבל דאגתי קודם לקבל ממנו הבטחה שהכול יהיה בסדר איתה,כן למרות הכול.

ואז החלטתי לסיים עם זה ולהעמיד את שניהם במקום,אותו במקום.

להפסיק לשמוע מספר גרסאות שונות ולשמוע אחת נכונה ולדעת הכול.

נסעתי איתה אליו.הוא הסתכל עליה בגועל,היא הסתכלה עליו בפחד,בוכה.

שמעתי בסופו של דבר גרסה מגובשת אחת,היתי בשוק,לא האמנתי על שניהם.

חברה טובה שלי והוא,הבן שהכי סמכתי עליו שאהבתי ותמיד אוהב.

הוא ניסה להציל את הקשר,אבל זה היה אבוד,אפילו הוא בתוכו ידע את זה.

שזלגה לו דמעה זה אכל אותי מבפנים,כל כך רציתי להגיד לו שאני סולחת

 ושאוהבת אבל לא,אני לא יכולה לשכוח ולא לסלוח על כל מה שקרה.

הבטחתי שתמיד אהיה פה בשבילו,שהוא תמיד יהיה חלק ממני.

אבל אין יותר אנחנו.פה-זה נגמר.

חזרנו לבית בדממה,לא יכולתי להסתכל לה בעיניים.

יש גבול עד כמה שאני טובה לאנשים.גם לי יש רגשות,

זה קרה ואני לא יכולה לשכוח לה את זה.השעות שעברו,

הימים הקשים,החודשים שחלפו..

הוא ניסה לשכוח אותי,את הכול.היה עם אחרות.הוא ניסה לחזור אליי,

ניסה ליצור קשר.אבל אני לא היתי מוכנה,עדין לא.זה עדיין הרגיש טרי =\

כמה ימים לפני היום הולדת שלי,חזרנו לדבר.החלטתי שאני יכולה

ואפילו רוצה להיות בקשר איתו אבל לי זה היה ברור שזה רק ידידות.

כמה שהוא רצה למרות שהייתה לו חברה,אני..אמרתי לא.

אחרי שנפרדו הוא אמר לי משפט כל כך יפה,"אני נותן את החיוך לכל אחת,

אבל את הלב לאחת,לך!",המילים היפות,עלה לי חיוך כזה גדול לפנים

אבל לא משנה מה הוא יגיד.אנחנו לא נחזור,והוא יודע את זה טוב

למרות כל הניסיונות.ואז,אחרי כל הזמן שלא נפגשנו,לא ראינו

אחת את השני,החלטתי לנסוע אליו.כמובן שההורים לא ידעו,

אני וחברה טובה שלי החלטנו לנסוע לשם,לדימונה.

היה כל כך לחץ בדרך לשם,כאבי בטן מטורפים,פחד להיתפס,

התרגשות בלתי מוסברת,חיוך שנמרח על הפנים ולא הסכים לרדת.

כל הדרך אני והיא דיברנו,צחקנו,מוזיקה באוזניים..

מעבירות את הזמן,כל כך רוצות להיות שם כבר.

והנה,הגענו. לא ידעתי בדיוק למה לצפות.פשוט התחבאתי למקרה

 שיעברו אנשים מוכרים,ומשום מקום הוא בא בהפתעה כל כך

 התגעגעתי אליו.החיבוק הזה בא ישר במקום.מילא את המקום

 שהוא היה כל כך חסר וריק.הזמן עבר ואני לא יכולה יותר,

כמה שהוא הצחיק אותי.כמה שהוא עושה לי טוב.

הוא לקח אותי לשיחה בצד,רק אני והוא..ידעתי שזה יבוא.

ישבנו כל כך רחוקים אחד מהשני זה היה כה מוזר.

הוא רצה שנחזור,דיברנו על כל מה שהיה-איתו ואיתה,

שמתי לב שהוא לא אותו אדם,הוא השתנה מאוד-לטובה,

אבל מה שקרה לא נמחק מהראש שלי כמה שהיתי רוצה

לסלוח ולשכוח,כמה שהיתי רוצה לחבק אותו ולנשק אותו,

הבהרנו דברים וסיימנו את השיחה בשתיקה,לא היה עוד מה להגיד,

הכול כבר נאמר.

וככה הפגישה הזו הסתיימה,חזרנו הביתה.ועכשיו אנחנו ידידים טובים וזהו.

אנחנו מדברים כל יום,צוחקים,מעבירים את הזמן יחד,

לא נפגשנו מאז אבל עוד ניפגש-רק בתור ידידים.

אני תמיד יאהב אותו למרות הכול אבל אני יודעת שתמיד

 נישאר ידידים,לא נחזור להיות ביחד למרות כל האהבה שלנו.