עוצם את העיניים, והנה אני ביום הראשון של כתה ז'.

אני לחוץ, לחוץ מאוד אפילו- אני קולט שכולם באים עם חברים, בזוגות, בשלישיות ואפילו בחמישיות.  ואני? אני לבד, רק זכרונות רעים שיש לי מהיסודי מלווים אותי לכאן.

הלכתי לקנות את התלבושת הבית ספרית, אז זה עוד היה במזכירות. הייתי ביישן ומפוחד, ובגלל שלא דיברתי, הדבר גרם לי לאחר לשיעור הראשון ביום הראשון של התקופה החדשה בבצפר החדש.

אני נכנס לכתה אחרון, כולם כבר יושבים, עושים איזה קולאג' שהמורה אמרה לעשות בשביל לשבור את הקרח. אני מתחיל להרגיש זיעה קרה בכל גופי, אני לחוץ, לא נוח לי, בכל זאת- סביבה זרה, אני לא מכיר אף אחד, אין לי בטחון. אבל אמרתי שאני לא אתן ליסודי שלי לחזור על עצמו. התחלתי לדבר עם אנשים שם, וראיתי שלא כזה קשה להתחבר עם אנשים, אם רק מנסים.

חצי שנה עוברת מאז מהר מאוד, והנה אני הילד הכי מקובל בכתה. מיותר לציין שהרגשתי בעננים-יש לי המון חברים, חלקם אפילו מעריצים אותי, אני מודל לחיקוי בכתה.

כתה ח' הגיעה משומקום, והגלגל התהפך. אני לא אומר שנהייתי דחוי או משהו בסגנון, אבל התחלתי להיות יותר שקט, טיפה יותר מופנם. בעצם, מכתה ח' כמעט שאין לי זכרונות. זאת הייתה שנה שעברה פשוט בטיל, והדבר היחידי שאני זוכר ממנה זה שהיינו שלישיה של חברים שהולכים לכל מקום כל הזמן ביחד. לא היה אפשר להפריד בינינו ליותר משעתיים.

כתה ט' קפצה לה פתאום, והנה שוב אני משתנה. אותו בחור ששנה שעברה היה מופנם ושקט, פתאום כל הכתה "מתגלה" אליו שוב. פתאום נהייתי בנאדם יותר פתוח, פחות ביישן. אמצע השנה הגיעה כל כך מהר, והנה אני מתחבר עם אנשים חדשים, אנשים שילוו אותי לכל אורך התיכון.

כתה ט' הייתה כתה כייפית מאוד מכיוון שהיינו בכתה כבר 3 שנים ביחד. נהיינו מגובשים. אנשים כבר לא פחדו לדבר בכתה או לעשות דברים מסויימים. הייתה אווירה יפה באוויר.

כתה י' הגיעה, וערבבו את הכתות. כל החופש הגדול פחדתי מזה, אבל הנה זה הגיע ואני רואה שזה בכלל לא נורא כמו שחשבתי. בהתחלה היה קצת יבש בכתה, לא הרבה היו חברים. הכתה הייתה מורכבת מקבוצות של חברים ששרדו ביחד באותה כתה מכתה ז'.

והנה סוף כתה י' צץ לפתע, ומגיעה הבגרות הראשונה. זה היה בתקשורת אם אני לא טועה. כל החיים שלי מדברים איתי על כמה שבגרות זה קשה וחשוב, והנה אני ניצב מול הטופס, face to face. הייתי מזיע כולי. פחדתי, מאוד פחדתי. אבל פתאום אני קולט שזהו רק מבחן. מבחן ככל המבחנים, רק עם משקל יותר גבוה. הרגשתי הקלה.

כתה יא' קפצה לה. הנה כבר מתחילים לראות ניצנים של בגרות. אני וחבריי יותר חושבים על בנות, פחות על שטויות כמו משחקי מחשב. בכתה יא' פתאום התחלתי להיות אחראי. הרגשתי שאני מתחיל להתבגר סוףסוף. יש לי חיים משלי. וגם לחברים שלי. פתאום לחברים שלי יש רשיון. אני לא יכול לתאר אפילו כמה התרגשתי בפעם הראשונה, או יותר נכון הפעמים הראשונות שחבר שלי הסיע אותי ממקום למקום. הרגשתי שאנחנו כבר לא ילדים, הרגשתי כמו בוגר סוףסוף.

בכתה יא' אני מתחיל לראות שהכתה לאט לאט מתגבשת. פתאום אנשים שלא דיברו אף פעם קודם מתחילים לצאת ביחד.

מה שמאפיין בעיקר את כתה יא' מבחינתי זה הלחץ. בתכלס, זה לא כמו מה שעושים מזה, אבל היה לחוץ. היו חודשים שכל שבוע היה מבחן או מתכונת או בגרות או עבודה שצריך להכין. זה היה מתיש. לא קשה, מתיש. כמו המבחנים האלה הארוכים, שאתה יודע את החומר, אבל אתה רק מסתכל על השאלות ומבין שזה הולך להיות ארוך מאוד. ככה בדיוק. מתיש.

ואז באה הגדנ"ע. הטיול הכי כייפי שהיה לי בחיים. רק בגדנ"ע הבנתי שהשכבה שלנו יחסית מגובשת. הבנתי כמה מצחיק וכיף יכול להיות לך אם רק תפתח את הראש קצת, ולא תמיד תלך בקו ישר. היה לי כל כך כיף. בלי לחשוב שנית הייתי עובר את זה שוב. אפילו פעמיים, ועשר.

מהחופש הגדול שבין יא' ליב' אני זוכר בעיקר שעבדתי על רישיון. זה הדבר היחיד שהיה חשוב לי בחיים. הייתה לי סוףסוף מטרה.

כתה יב' הגיעה בריצה, ועל תחילתה כבר הוצאתי רישיון. הייתי כל כך גאה בעצמי- טסט ראשון, שיעור 26. הייתי גאה, אני לא יכול לתאר עד כמה. סוףסוף התחלתי להעריך את עצמי.

בכתה יב' הייתה שביתה גם על ההתחלה. היה כיף, מאוד כיף. מה שאני זוכר מהשביתה היה רק יציאות יציאות יציאות. כל היום בחוץ. כל יומיים בערך דופקים ת'ראש עם איזה וודקה זולה באיזה פארק. כל היום מעביר את הזמן אצל חבר ומחכה ללילה, כשכולם יוצאים,לצאת גם.

כתה יב' טסה לי. באמת שהיא פשוט טסה. בעצם, כל שנה טסה לי. אבל ביב' זה היה הכי מורגש. זה כמו שכל שנה שנגמרת מסתכלים לאחור ואומרים שעבר מהר? אז הפעם הרגשתי את זה כבר בתחילת השנה. אני חושב שזה זז כל כך מהר בגלל שהייתי עסוק. רוב כתה יב' הייתי עסוק. גם אם זה בדברים שוליים.

רשמית אני יכול להגיד שכתה יב' הייתה הכתה הכי אהובה עליי. השכבה, שכבר 6 שנים ביחד, מתגבשת. אנשים מקבלים אנשים אחרים, כל עניין הקבוצות והפמליות מתפורר ואנשים בכלליות נהיים יותר נחמדים. וזה מצחיק לחשוב, שרק בכתה ח' וט' כל הזמן היינו יורדים על האנשים בשכבה, על כמה שנדפקנו איתם, והנה עכשיו אנחנו יוצאים איתם. אולי זה בגלל שהתבגרנו?

והנה, אני פותח את העיניים, ומגלה שאני ניצב מול הבגרות האחרונה בהחלט. עוד רגע אחד והכל נגמר, אין יותר בית ספר, אין יותר חטיבה, ואין תיכון. ועוד אפילו לפני שזה נגמר, אני מגלה כמה אני מתגעגע. מתגעגע לאנשים. מתגעגע לאירועים, לסיטואציות, לקטעים המצחיקים, לרגעים המביכים, להברזות, לשיעורי שכונה שהינו עושים, לשירים, למשחקי אגו, לצוות הלימוד ....

ורק המחשבה על הבית ספר, שעד לפני כמה זמן הייתה מעוררת בי בחילה בכל הגוף, מעלה בי חיוך קטן. סליחה, חיוך גדול, מאוזן לאוזן. כנראה שתקופת התיכון הייתה התקופה הכי משמעותית בחיים שלי. ומה שבטוח, זה שאני עוד אתגעגע, והרבה יותר ממה שנדמה לי.