פרק 2
פרק 2 - לא מערבים יופי וכוח
"הא, משעמם לי..." נהם הארו. הוא המשיך להתיישב על ענף העץ הרזה ולהביט בלהבות שגעשו מולו.
הארו יצא לדרכו מיד לאחר ששמע את החדשות, את החדשות שחברו הטוב ביותר קיו, נחטף; לפי דבריו של האן הוא אמור עכשיו לפגוש את יוקו, אחותו התאומה של קיו.
כמובן שהוא מצפה למישהי חלשלושה, עלובה, אבל במקום להמשיך לצפות הוא רק הביט בלהבות הצחיחות. הוא תהה לעצמו, מעניין מי עשה זאת... הוא בטח חייב להיות נורא חזק כדי לשלוט בעוצמת אש כזאת ועוד ליצור מכתש עצום.
הארו עצם את עיניו, מניח לתשישות לאפוף אותו בעודו מחכה ואז, ללא התראה מוקדמת, פרץ אש עלה מולו.
הוא, שהיה מיומן בלחימה הטה את ידיו הצידה ונתן להן לבהוק בשחור. פרץ שחור עז עלה מגופו ואפף את סביבתו בהדרגה. כוחו היה רב, רב יותר משאי-פעם חשו מוריו אבל כמובן, היה מורה אחד בלבד שיכל לעמוד מולו. כל האחרים, היו לתלמידים לרגליו.
האופל המשיך לאפוף סביבו, הודף את הלהבות הצידה ואז, מתוך הלהבות ראה שיער אדמוני יפיפה, משתפל במורד כתפיים שרק הרגע ראה ואז, גוף של נערה נוצר במרכז הלהבות, גוף יפיפה כך חשב. הוא הרים את מבטו מעלה, עיניו נעות לעבר עיניה. הוא הביט בעיניים הסגולות, העיניים המוכרות הללו ואז, רק אז הבין מיהי!
"הא! את אחותו של קיו, האחות החלשלושה שלו... עכשיו אני מבין. טוב, תפסיקי עם ההופעה ותספרי לי כבר לאין פנינו מועדות." היא הפנתה את מבטה במהירות לעברו, ממשיכה לרחף באוויר כשלהבות אדירות מקיפות את גופה, קמט של עצבים הופיע במצחה והיא הרימה את ידיה לעברו, במילה אחת האש הלוהטת געשה במהירות לעבר הארו אבל הוא, שזה לא הפתיע אותו, נסוג ימינה ואפשר לאש לחלוף לצידו.
היא התעצבנה מהמהירות בה חמק, איך זה יתכן? יוקו נאנחה, מזנקת קדימה לעבר הענף, נחה בעדינות על גזע העץ.
"טוב, כנראה שאתה לא כזה חלש אחרי הכול, כמו שכולם אמרו..." הקניטה יוקו במכוון את הארו.
הוא הביט בה במבט זועף; זה עלה לו על העצבים, איך נערה, נערה שנראית עדינה, יכולה להקניט אותו ככה?
טוב, הוא לא יוותר עכשיו, לא כאשר הוא צריך להציל את קיו.
"אולי תפסיקי כבר לפטפט ותספרי לי לאן הולכים?" הוא הביט בה, רק מחכה לתגובתה.
"למה לעזאזל אתה זה שצריך לעזור לי למצוא את קיו?" רטנה יוקו כתגובה, הדבר היחידי שלא ציפה לו.
הוא המשיך להביט בה, לתהות מה מסתתר תחת העדינות הסגולה של עיניה. הא! על מה לעזאזל הוא חושב?
היא לא מצאה-חן בעיניו, ובטח שלא תהיה. הוא המשיך להביט בה בזעף.
"ואת חושבת שזה מוצא-חן בעיני? אני בדיוק כמוך סלדתי מהרעיון המגוחך הזה. מילא, לסדר לי מישהו חזק... אבל בת? בחיי, את אולי יודעת להבעיר את עצמך אבל אינך משתווה אליי." הוא הדגיש כל מילה בקול מריר, יוקו הזעיפה את פניה לעברו והחלה לומר, "אל תפקפק בי! נמאס לי שכולם חושבים שאני עדינה, אני לא כזאת לכל הרוחות! אני אוכיח לך שאני חזקה... אולי אפילו יותר ממך." היא הלמה באגרופה את לסתו, הארו לא ציפה לזאת ובטח שלא מיוקו. אגרופה פגע בדיוק בלחיו הימנית, גורם לו למעוד הצידה כדי נפילה. גופו של הארו צנח מטה. שנייה לפני שגופו הוטח בעוצמה בקרקע כנפיים שחורות פרצו מגופו מותירות נוצות שחורות גם הן להתעופף באוויר. הוא שעט מעלה, מותיר אחריו שובל שחור כפחם, מה שיוקו זיהתה כאופל.
היא הביטה בכנפיו, המומה מן היופי של הכנפיים הפשוטות הללו.
"אז, החלטת להילחם מולי? את חושבת שתנצחי?"
"אני לא חושבת, אני יודעת. קדימה, בוא ניראה אותך." נהמה יוקו בשעה שכנפיים אדומות פרצו מגבה, לאחר, אש לוהטת עטפה את הכנפיים, גורמת לגופה של יוקו לבהוק באור כתום-אדום, הצבע של השקיעה, כך קרא הארו לצבע.
הוא הביט בה, מביט בפניה העדינים ואז, נע הצידה כדי לחמוק מן המהלומה הראשונה של אגרופה.
הוא חשב שזה יהיה קל לנצח אותה לכן, פנה מעלה כדי לחבוט בראשה. אבל למה שהוא לא ציפה זה לחמיקה המהירה שלה, במיומנות בטוחה היא אחזה בידו, מטיחה את גופו הגדול מטה.
הוא היה המום; איך נערה עם גוף כשלה, גוף עדין ויפיפה (הוא היה חייב להודות), יכולה להטיח אותו בצורה כזו? מחשבותיו נעצרו כאשר נע שמאלה, מתחמק מרשת האש שהוטחה באדמה, יורקת להביורים קטנים לכל עבר.
זהו, הוא הבין אותה; נכון, היא חזקה ממה שציפה אבל עדיין, לא משתווה לכוחו.
הוא שעט קדימה במהירות עצומה, חולף לצד גופה בעודו מטיח בבטנה כדור אופל. יוקו הרגישה כיצד בטנה מתהפכת אבל לא וויתרה, היא נעה אחורנית, מביטה בעיניו הזהובות כמו זהב טהור. הארו הביט בה, מתכונן לקראת מכתו הבאה.
היא הניפה את ידיה קדימה ואז, מתוך כנפיה פרצו עשרות נוצות מוצתות לעברו של הארו, הארו הניף את ידיו
מעלה והחל להסתובב במקומו, יוקו הסבה את ראשה לעברו, חיוך זדוני עלה על פניה ואז, היא ראתה.
היא ראתה עשרות חניתות אופל נשלחות לעברה ללא התראה מוקדמת. הנוצות נהדפו הצידה, ננעצות באדמה
בחוזקה. היא הביאה את כנפיה אל מול גופה כתקווה שהחניתות לא יחדרו דרך הכנפיים. היא חיכתה לרגע
שבו החניתות יתנגשו בכנפיה אבל לא, זה לא הגיע. לאט לאט היא הזיזה את כנפיה הצידה והביטה בהארו.
"עשי לי טובה, אני לא אשמיד אותך, אני צריך למצוא את קיו. אז אולי כבר תשתפי פעולה? הרי זה אחיך וחוץ
מזה, אני מודה את 'חזקה', טוב לא חזקה," צחקק הארו והמשיך, "אבל די בסדר יחסית לעדינה, הצלחת לשפד
לי את היד!" הארו הרים את ידו קדימה והראה ליוקו את זרועו, היא הביטה בזרוע והבחינה בנוצת להבות אשר
הייתה נעוצה עמוק בזרועו.
"טוב, אז בא לך לענות או רק להתעופף שם כל הזמן?" היא המשיכה לנעוץ את מבטה בו.
הארו היה חזק, כך היא חשבה. אף אחד מעולם לא הצליח להביס אותה והנה, סוף סוף יריב ראוי.
היא הרימה את מבטה לעבר עיניו, עיניים בצבע זהוב. הארו היה נער נאה, כך היא הבחינה אבל היא תעבה אותו.
שערו היה בצבע חום ועל אוזנו השמאלית ענד חישוק זהב קטן בצורה מושלמת. הוא לבש ג'ינס שחור שלא היה צמוד לרגליו וחולצת טי-שירט חומה שהכתפיות שלה חתוכות, החולצה הגיעה עד לג'ינס. הארו זינק לעבר העץ ויוקו הצליחה להבחין במגפי עור חומות שקשורות בשרוכים. טוב, הוא היה נאה ביותר היא הייתה חייבת להודות.
"טוב, אנחנו צריכים לפנות מערבה, לעבר הר 'החושך'..." היא הניפה את כנפיה הצידה והכנפיים נבלעו בגבה.
הארו עשה גם הוא כך, ונחת במיומנות על האדמה.
"בסדר, מתי מתחילים ללכת?"
"לפי דעתי עכשיו..."
"טוב, אז קדימה."
"חכה!" יוקו זינקה לעברו של הארו ואחזה בזרועו, הוא הביט בפניה ועיניו נפתחו לרווחה, הוא היה המום.
הוא המשיך להביט בה בעוד סומק עדין שטף את לחיו.
"הפצע... שניה, אני אעזור לך."
"זאת רק שריטה," רטן הארו בתמיהה.
"כן, זאת רק שריטה, שריטה מנוצת להבות."
"נו, אז זאת שריטה מנוצת להבות, מה רע בזה?"
בלי לענות לו העבירה יוקו את ידה על גבי הפצע, זרועו של הארו בהקה באדום והוא עצם את עיניו, "הא! זה שורף, מה את עושה?!" יוקו לא ענתה, היא המשיכה בכך. הארו הרגיש שהוא לא מסוגל לזוז או לדבר.
ואז, לאחר שניה, הוא הרגיש שגופו משתחרר. הוא משך את ידו במהירות ונעץ את מבטו בעיניה הסגולות של יוקו.
"מה לעזאזל עשית?" צווח הארו בזעם. "אם תביט בזרוע שלך תבין. ועכשיו, בוא נצא כבר..." הארו הפנה את מבטו לזרוע והבחין כי הפצע נעלם קליל, כאילו הוא לא היה.
ה'תודה' שהייתה על קצה שפתיו דעכה.
הם הלכו בדממה בלי לפתוח במילים. שניהם הביטו קדימה, לעברו של קניון ענק.
"טוב, זמן לעוף..." שבר הארו את הדממה. "אני חושבת שאתה צודק." השיבה יוקו בשעה ששני זוגות כנפיים, אדומות ושחורות, פרצו מגביהם של הארו ויוקו. הם נופפו בכנפיהם, נוצות רבות עפו סביב, ננעצות בעץ הקרוב, מבעירות אותו בלהבה שחורה.
גופיהם התרוממו מעלה, הם נופפו בכנפיים כלפי חוץ ושעטו קדימה.
"הא, השמש הזאת הורגת אותי," נבחה סילבר בקול מרומם. היא השעינה את גבה לאורכו של גזע עץ ונשמה עמוקות. השמש החמה סינורה את פניה וזרחה על שערה הכסוף. אוזניי זאב כסופות בצבצו מהשיער הארוך שהשתפל עד מותניה. עיניה היו אדומות כדם ואפה קצר וישר על פניה. היא לבשה מכנסיים רפויים שהיו על גופה בעלי שני כיסים, אחד מכל צד. בתוך הכיס השמאלי היה מונח לו ברפיון סכין פרפר יפיפה וקטלני בעל להב חד ביותר. על ידיה עטתה כפפות שאינן עוטפות את כף היד עם דרקון חולף על הכפפה.
היא לבשה גופיה בצבע שחור בעלת הכתוביות 'Lone wolf' מודפסות בצבע זהב חולמני. מן המכנס על ישבנה השתלשל לו זנב מסודר וארוך מעט בצבע כסף גם הוא.
סילבר הייתה נסיכת זאבי הכסף, כך כולם ראו אותה.
היא עמדה שם, מסוככת על עיניה מן השמש בעזרת כף ידה.
"סילבר, תקשיבי, למען כל השבט שלך תצאי למסע ותחפשי את הכוח האדיר. למען השם, את הנסיכה. ועדיין אינך מצליחה לשנות את צורתך לשדו-וולף, שד הכסף. בחייך סילבר, ממחר את יוצאת למסע לחיפוש הכוח הזה." המילים הדהדו בראשה. זה נימאס לה! היא חלפה גם מעל ל45 ק"מ ואין כלום.
היא נאנחה ארוכות, נושמת את האוויר. היא התיישבה על האדמה, מניחה לעצמה לנמנם.
רק... לישון... מעט...
"אתה חושב שהיא מתה?" לחשה יוקו בעדינות. "לא טיפשה, היא רק ישנה," הארו נע ימינה, חומק מן האגרוף של יוקו.
"חה חה, את יודעת שלא תצליחי לפגוע – " מילותיו של הארו נקטעו כאשר היא שמה לו רגל והטיחה את גופו באדמה.
"הא, זה כואב –"
"זה ילמד אותך להתנהג יפה. עכשיו, בוא נעיר אותה." הארו הקים את גופו מעלה ונעמד, הוא הביט ביוקו בהיסוס ומבט זועף על פניו.
הארו הושיט את ידו קדימה, מניח אותה בעדינות על כתפה של סילבר.
"הי, תתעוררי, קדימה," ציווה הארו בשעה שעיניה של סילבר החלו להיפקח, "עוד חמש דקות אמא, בחייך... נימ..."
לאחר שאמרה את ההצהרה 'החשובה ביותר' שלה, סילבר הביטה בשניהם המומה, עיניה האדומות של סילבר נפקחו קליל והיא הביטה בתמיהה והארו ויוקו שעמדו זה לצד.
"הא... מי אתם?" אמרה סילבר בקול חלש וחשדני.
הארו ויוקו הביטו זה בזה. "אממ... את האמת, אנחנו צריכים לשאול אותך מי את."
סילבר שפשפה את עיניה בעזרת ידיה, זוקפת את גבה כדי ישיבה.
"אני סילבר. אתם..?"
"טוב, לפחות היא יודעת מה שמה..."
"תפסיק כבר הארו, תהיה מנומס..." נהמה יוקו מול הארו. סילבר זינקה על רגליה, מותחת את ידיה ומניחה אותן מאחורי ראשה. "אתה יודע 'הארו'," חייכה סילבר בקול לגלגני, "באמת לא יזיקו לך מעט נימוסים." יוקו חייכה לעבר סילבר וזקפה את גבה. שתי הבנות נעצו את מבטיהם בהארו.
"עשו לי טובה, לפני שאני אלמד נימוסים, תלמדו איך להילחם..." רטן הארו בזעף. הוא סובב את גופו כך שכעת גבו היה מופנה לסילבר ויוקו.
"סילבר, מה את עושה באמצע שומקום?" שאלה יוקו בשעה שמבטה הופנה לעבר עיניה האדומות של סילבר.
"יצאתי למסע, כמו מה זה ניראה." סילבר מתחה את ידיה ופיהוק קל נשמט מבין שפתיה.
"עכשיו כמעט ערב, למה שלא תצטרפי אלינו למחנה?"
"איזה מחנה בדיוק, חכמה בלילה?" לגלג הארו. יוקו לא שמה לב לקולו המקניט והסבה את ראשה הצידה והחלה לאסוף זרדים. סילבר, בלי להשתהות, זינקה מעלה אל אחד מענפי העץ העבים, וכשנחתה עליו החלה לאסוף גם היא. לבסוף, נאנח הארו מתוך תסכול והחל גם הוא, לעזור.
בשעה שמונה לערך היו מוכנים החבורה לישון. הארו בנה 'מיטות' עדינות מעשרות עלים בשעה שיוקו וסילבר אספו זרדים למדורה, שכמובן הדליקה יוקו. כולם ישבו סביבה והביטו באש מתלקחת וקולה הגועש עלה סביבם, מותיר דממה.
לבסוף החל הארו לדבר; "אז סילבר, מה מביא אותך לפה ולמה היית בדרך מערבה?"
סילבר סובבה את ראשה לעבר הארו ואחר, פנתה להביט לעבר יוקו, מבינה מפניה שגם היא רוצה לדעת.
"יצאתי למסע כדי לחפש אחרי 'הכוח הגדול'... וגם במטרה להשמיד. את קמרון."
יוקו והארו ישבו המומים, עיניהם פעורות לרווחה כאילו חטפו סטירה.
"מה יש לך מקמרון?" שאלה יוקו מסוקרנת לדעת.
סילבר שתקה. הדממה חזרה ואז, בנשימה עמוקה החלה סילבר לומר, "הוא הרג את הוריי... אני לעולם לא אוותר לו... אני אחסל אותו. גם אם זה ידרוש את כל כוחותיי."
הארו שאף אוויר, מותח את ידיו מעלה ומניח אותן מאחורי ראשו.
"את יודעת סילבר, גם אנחנו במקרה מחפשים את קמרון," הוא הביט בפניה, מחכה לתשובה.
"אולי תצטרפי אלינו? לא יזיק לנו מעט כוח את יודעת." מלמל הארו, לאחר שראה כי תשובה לא תצא מפיה.
סילבר הרימה את מבטה באחד יחד עם יוקו. שניהם הביטו בו כאילו הרגע חטף מחלה כלשהי.
"זה..." מלמלה סילבר. "זה נשמע מעניין, אבל –" מילותיה של סילבר נקטעו מצעקתה הרמה של יוקו.
"בבקשה סילבר! הארו צודק, את יכולה לבוא איתנו גם!" סילבר הביטה בפניה העדינות של יוקו שהיו מלאות אושר ועצב כאחד.
"אני לא יודעת, נראה מחר בבוקר." אמרה סילבר וסגרה את הוויכוח, בכך שזינקה לאחור לעבר ענף של אחד העצים, בכדי לישון.
לקראת תשע נרדמו כולם מלבד הארו, שמשמרת הלילה הראשונה היית תלויה על גבו.
הוא התיישב על גזע עץ, מביט בכוכבים הרבים שזרחו מעלה ונצצו מאורו השקט של הירח. יללות זאבים נשמעו במרחק. סילבר ענתה להם ביללה קצרה, וחזרה לישון.
איך העולם יכול להיות כל כך עדין? חשב לעצמו הארו בהרהור ואז, עצם את עיניו ונרדם.
למחרת החבורה התעוררה והחלה בדרכה. יוקו, הארו וסילבר יצאו למסעם חיפוש קמרון, לחסלו והצלת קיו...
"הא! זה כואב!" גנח הארו בשעה שיוקו הטיחה בראשו גזע עץ.
"קדימה, להמשיך..." יוקו הזיזה את גזע העץ והחלה ללכת. סילבר המשיכה להביט בהם במבט משועשע.
הארו הרים את מבטו מעלה, מביט בריקנות שהופיעה מולם. סילבר ויוקו הרימו את ראשיהם כאחד והביטו גם הן בחלל הריק שעמד מולם.
"זה מה שמצפה לנו," נהם הארו בשמחה.
סילבר ויוקו שחררו אנחה.
"בסדר, אצטרף אליכם... אבל עליכם להבטיח לי לא לפגוע בזאבים שתראו במהלך הדרך, חלק מאנשי מנסים לחפש אותי על מנת לעזור לי." נאנחה סילבר.
הארו יוקו הנהנו ואז, החל הארו לשעוט קדימה בעוד שיוקו וסילבר אחריו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
