טיפים למציאות

אנחנו אוהבים לכבול את עצמנו למערכת אמונות מסוימת כדי להרגיש שאנחנו שולטים בחיינו.

זה הדבר שמשאיר אותנו טיפשים, הדבר שלא נותן לנו לראות את כל חלקי הפאזל בגלל שאנחנו בטוחים שלפאזל יש רק חתיכה אחת והיא האמת האולטימטיבית. אין בכך שום דבר רע. האמונה הזאת מכובדת בדיוק כמו כל אמונה אחרת, אבל יש משהו מעל זה, משהו שהוא לא "מה" אלא "איך".

אנחנו מסבירים את עצמנו בצורות של "מה", אבל ה"מה" הזה תמיד משאיר אותנו כבולים לדואליות של העולם הזה. אם אנחנו רוצים להסביר את עצמנו בדרך של "איך", צריך להסביר את עצמנו במטפורות ובמשחקי מילים. הרבה פעמים לדעתי, אנשים שמגיעים לידע נכסף, ידע שניתן לכנות "הארה", מעבירים אותו בצורה מוטעית (ייתכן וזאת בכלל לא אותה הארה, אולי אני סתם מזיין תשכל), הם משייכים את ההארה  למערכת אמונות מסוימת. אבל ניתן לחוות את ההארה מתוך מגוון רחב מאוד של מערכות-אמונות, יש המון דתות ודרכים רוחניות אשר מציעות הארה.

בן אדם נוצרי\בודהיסט\סופי שמגיע להארה מתוך עבודה רוחנית יתחיל לספר לכולם שהדת שלו היא הנכונה ביותר. אבל לאיזו הארה בדיוק הוא הגיע אם הוא מספר את זה לכולם? האם יש הארות נמוכות והארות נעלות יותר? איך אפשר לדעת שהאמת שהגעת אליה עכשיו היא האמת הגבוהה ביותר? אי אפשר לדעת. תמיד נשאר הספק שהדת היהודית\נוצרית\מוסלמית היא בעצם הנכונה ביותר, כי הרי בטח לא סתם יש ספר קדוש ולא סתם יש חוקים שבעזרתם מגיעים לגן עדן.

מכאן יוצא שאי אפשר להיות אף פעם בטוח באמת מסוימת, תמיד ייתכן שהאמת של האחר היא הנכונה וכולם רק משקרים לך בגלל שזה סוג של משחק. האם זה אומר שצריך לצאת מהמעגל האינסופי של ה"מה" ולהתבונן ב"איך" כדי לנסות להבין את המעגל של ה"מה" מבחוץ?

יכול להיות שמהמקום של ה"איך" אין טעם שיהיה את הספק שהאמת האחרת היא הנכונה יותר בגלל שיצאנו מה"מה". אבל מה אם לא באמת יצאנו מה"מה", אולי אנחנו רק משלים את עצמנו וזוהי עוד אשליה של ה"מה"?

מי יכול לעשות כלום??????????

אלן מור (alan moore), סופר בריטי ושמאן, מספר שהוא פגש את אחת הדמויות שיצר עבור קומיקס אמריקאי. המפגש בינו ובין הדמות – John Constantine התרחש בבאר, מתי שאלן מור עמד לאכול את הסנדוויץ' שלו, לפתע הופיע קונסטנטין. הוא לבש מעיל גשם ארוך והיה עם תספורת קצרה. הוא הסתכל עליו, בהה באלן מור, כך הוא מספר,

ישר בעיניים, חייך, קד והלך.

אלן מור: "ישבתי שם וחשבתי, האם כדאי לי ללכת אחריו כדי לבדוק אם זה באמת הוא, או פשוט לאכול

את הסנדוויץ' ולעזוב?

בחרתי באחרון, זה הרגיש יותר בטוח. אני לא טוען שום דבר. אני רק מספר שזה קרה. סיפור קטן ומוזר."

על פעם נוספת שהוא פגש אותו, אלן מור מספר:

"שנים מאוחר יותר, במקום אחר, הוא יוצא מהצללים ומדבר אלי. הוא לוחש:

"אני אספר לך את הסוד הגדול של המאגיה. כל בנזונה יכול לעשות אותה."

ג'ורג' נכנס לתוך המכולת השכונתית שלו בשכונתו הצענועה והדי ענייה. הוא הוציא את רשימת הקניות מכיסו הימיני כשלפתע נשמע פיצוץ עז, מחבל התאבד ולקח איתו את ג'ורג' ועוד שמונה אנשים.

שנייה אחרי הפיצוץ (כך סיפר אחר כך ג'ורג'י), התקרה של המכולת נפלה על ראשו והמילים האחרונות שעברו בראשו היו: אמא, אבא, בית, סקס, סמים, כלב.

ג'ורג' עמד בתור למלאך שמיין את הנשמות שעמדו בתור("מצחיק" חשב ג'ורג', "בכל מקרה אני עומד בתור, אם לא בחנות אז כאן"). ג'ורג' שאל את הנשמה שעמדה לפניו למה התור לא זז. הנשמה שעמדה לפני ג'ורג' הסתובבה אליו וגל של מידע הציף את ג'ורג'י מתוך עיניו העמוקות של המחבל, כמו קול שחודר לתוך הגולגולת ללא הסברים וללא התרעה. ג'ורג' לא יכל לסבול זאת, ג'ורג' טבע בעיניו העמוקות. מזל שהמחבל ידע איך להנשים מפה לפה.

ג'ורג'י ידע כעת מיהו המחבל שבגללו עכשיו הוא עומד בתור למשפט הגדול שלו.

דבר מעניין שג'ורג' סיפר, בערך חמש שנים מאוחר יותר, הוא שהמקום בו ג'ורג'י עמד הרגיש רטוב.

הוא אמר שהוא לא הרגיש רטוב פיזית, אלא הרגשתו הזכירה משהו כמו סיפור אשר הפואנטה שלו מתבררת כרטובה בסוף.

מתי ששאלו אותו מה זה סיפור עם פואנטה רטובה, הוא הביא כדוגמה את הסיפור על הבלש העיוור שבסוף הסיפור כבר לא היה עיוור וראה את הטוהר של העולם. "לזה", אמר ג'ורג', "התכוונתי".

"זה אתה!" צעק ג'ורג' על המחבל שעמד לפניו בתור. "לא" ענה המחבל, "זה אתה! הסתכל קרוב יותר."

ג'ורג' רכן לעברו, הוא נשען על ידיו של המחבל. המחבל החזיק את ג'ורג' כמו אב שמלמד את בנו לרכב על אפניים. לאט לאט הוא החליש את האחיזה וג'ורג'י ראה.

"זה אני!" ג'ורג' צעק בבהלה. "זה אני!!!" צעקו יחד איתו כל הנשמות שעמדו בתור, כל המלאכים וכל האלים.

"אני. אבל למה אני?" חשב ג'ורג'. אז הוא ענה לעצמו: "ברור שאני. הרי אם לא אני, אז מי???"

לאחר נצח ג'ורג' הגיע לצמרת העץ, לצמרת היקום, למקום בו השמש והירח אף פעם לא זזים ממקומם גם כשהם לא שם, למקום ממנו רואים את התפוח ננגס על ידי חווה וגורם לה לראות את העץ ואת הצופה שנמצא גבוה מעליה.

מראה לה לא רק את הצופה אלא גם את הרצון להוריד אותו למטה, להוריד את הצופה למטה לתוך הריקוד הנצחי של הנחש.

לפתע הרעיון של הד.נ.א מתעורר לתוך ההבנה של עצמו, לתוך ההבנה של ההבנה של עצמו, זה מבין שזה ד.נ.א.

שם כל הדברים יכולים לקרות. שם יצורים זרים מתהלכים ועושים דברים לא מובנים, יצורים בעלי מנהגים משונים.

הם יכולים לתקשר אחד עם השני באמצעות קולות מוזרים שהם יוצרים, הם יכולים ליצור מניפולציה של סמלים וסימנים כדי לגרום לשינויים במציאות.

שם כל המידע הוא זר וחדש. הם אינם מקבלים את המידע הקסום הזה כמובן מאליו, הם לא מקבלים את ה"אני" כמשהו מובן מאליו. הם זוכרים מה הם באמת. הם זוכרים וזה נותן להם את ההשראה האבסולוטית של המשהו.

אנחנו נעים לעבר מקום שנקרא ''מעבר לנקודת ההתחלה''. איך מגיעים לשם? זה פשוט, או על ידי הפסקת המידע או על ידי קבלת כל המידע שיש. שתי הדרכים מובילות אל אותה נקודה. כל הדרכים מובילות אל אותה הנקודה.

"איש טוב", אמר ג'ורג', "מכין לכולנו ארוחה חמה בזמן שאנחנו מקריבים למענו את חיינו."

ג'ורג'י סיפר לנו שבכולנו יש מלאכים. עוד הוא סיפר ששמע כי המעשים הטהורים ביותר שאנו יכולים לעשות הם מעשים שאין מהם ציפיות והם לא מעוררים בנו חשש ממה שאחרים עלולים לחשוב על מעשינו. פשוט לעשות, בלי לספר לעצמנו יותר מדי סיפורים.