המרחק אל האושר הוא כמו טיפה הנופלת מן השמיים, מנסה למצוא במהרה את דרכה לקרקע, שועטת במהירות אל הרגע הזה בו תתקל במשהו, ותתנפץ.
תתנפץ, עד שתתאדה באוויר בחזרה אל הענן ותנסה את מזלה בשנית.
כך גם אנחנו, מזהים מרחוק את נצנוץ החיים הטובים, השקטים ואצים אליו. בלי להבין שהתאוצה עצמה אל האושר היא זאת שגם תפיל ותכשיל אותנו בקצה המסלול.
אומרים שאנשים מאושרים חיים חיים יותר טובים.
אני אומרת שהאנשים המצליחים לאסוף עצמם לאחר שכשלו לנצח במרוץ המטורף הזה אחרי האושר, כמו הטיפה הקטנה אשר חוזרת לענן, הם אלה החיים חיים טובים יותר.
הם אלה שהאופטימיות בלבם, כאבם בכיסם ורגליהם כזנב הזיקית הצומח מחדש ואף פעם לא עוצר.