I'm Above.

  פגישה, חצי פגישה/רחל

פגישה, חצי פגישה, מבט אחד מהיר,

קטעי ניבים סתומים – זה די...

ושוב הציף הכל, ושוב הכל הסעיר

משבר האושר והדווי. 

אף סכר שכחה – בניתי לי מגן

הנה היה כלא היה,

ועל ברכי אכרע על שפת אגם סואן

לשתות ממנו לרוויה!

טוב אז פוסט ראשון...

פתחתי כבר פעם בלוג, סגרתי..פתחתי שוב, סגרתי..

אני לא בטוחה אם אני אשאר עם הבלוג הזה המון זמן...לפעמים חייבים מוצא לרגשות...

קטע שמתאר את חיי כרגע...

אם תחפשו אותי, אני במקום שבו קו הרקיע מתחבר עם האדמה.

אני מסתכלת עלייך דרך מסכה, דרך הקליפה שאני קוראת לה עורי.

עיניי אטומות, אוזניי כבר לא משיבות לאותם צלילים שאתה מוציא מפיך.

אני מגוננת על פניי בידיי. אולי מהעולם, אולי זה פשוט מפני שהעיניים שלי כבר לא מחזיקות את המים המלוחים האלה שנוזלים מהן..

נמאס לי מפיסות הזמן הקטנות שאנחנו מרכיבים לרגעים כאלה מורכבים וקשים..למה אנחנו כאלה ביקורתיים?

אתה מנסה לגעת, לתקן את מה שהיה...אבל אני כבר מבינה שאת הנפש השבורה שלי לא ניתן לאחות.

כל חבר שעזב לקח איתו חלק ממני, ועכשיו החורים שנוצרו כבר לא יתמלאו שוב בחיים.

עכשיו אתה אומר פתאום שאתה מסכים איתי...איך אתה יכול להסכים לדבר שאתה יצרת במו ידייך?

אולי פשוט עדיף להקהות את כל הרגשות. לחיות בלעדיהם. האם תחושת החוסר תחושה עדיפה על כל ההר געש הזה?

ואיך בכלל אפשר לגשר בין החסר לקיים?

זה נדמה לי כאילו אני לבד בעולם הזה. שרק אני מרגישה את הגעגוע הזה לחברים שהעליבו אותי..

איפה ממוקם בגוף האגו הזה שכולם מדברים עליו? נראה לי שאני אלך לקבוע ניתוח להסיר אותו.

אני מתפוגגת...