מונולוג בתיאטרון – "לא הייתם צריכים"

די. אני לא יכולה יותר.. פשוט נמאס לי מהיחס הזה.

כולם מעמידים פנים, שהכל טוב ויפה, אבל בפנים? הם רקובים ומגעילים.

אני אמרתי לו שזה לא יצליח להיכנס לאוטו ושהוא לא מדד נכון.. זה לא שאמרתי דברים לא הגיוניים. אבל הוא? ישר צעק עלי. "גם בזה את מתערבת?!"

ואיך אני אמורה להגיב לדבר כזה?

כל מה שאני מנסה לעשות זה לעזור וישר יוצאים עלי כאילו עשיתי איזה משהו נוראי.

ואחר כך הוא עוד עושה לי טובה שהוא לוקח את זה ומתלונן עד התגובה שלי.. די! שתקתי! זה מה שביקשת נכון? איך שאני מגיבה לעצמי זאת כבר בעיה שלי..

בסוף זה נכנס.. אבל מזה בקושי. בפוקס. מעניין איך הוא היה מגיב אם אני הייתי זאת שצודקת בסוף.

הוא לא צריכים להתייחס אלי ככה.. זה לא מגיע לי!

אבל זה לא רק הוא.. זה כולם! הם לא יודעים איך זה להרגיש פגוע, אבוד, כאילו שאתה בתחתית אבל אין מי שיתמוך בך.

אפילו החברות שלי.. לפעמים אני מרגישה שגם הן אפילו לא סובלות אותי ומחשיבות אותי לאיזה מפגרת.

אבל אני לא! אני לא מטומטמת! גם לי יש רעיונות טובים, לא כל מה שאני אומרת זה שטויות. אני רוצה לברוח. רחוק מכאן..

להם- אף אחד לא שיקר בפרצוף, אף אחד לא ניצל אותם ואחר כך זרק אותם לכלבים. הם לא יודעים איך זה מרגיש להיות אני.. כמה זה קשה!

נמאס לי שכל מה שאני לא נותנת מעצמי, כמה שאני לא מנסה להשתלב, עדיין דוחים אותי.

אני אולי מנסה להסתיר את זה ומחייכת אחר כך, אבל בפנים? בפנים אני פשוט הרוסה, אני שבורה ומדממת על הרצפה.

אני לא יכולה יותר עם היחס הזה.. אני לא יכולה יותר!!

נחמד שיש מקום להגיד לאנשים את מה שאני מרגישה ואת מה שאני רוצה להגיד להם בלי שזה ירדוף אותי אחרכך ויהיו לזה השלכות..

חוץ מזה המקרה עם אבא שלי גם אמיתי מאיקאה..

עריכה:

הלך אחלה =]

מבחינת משחק אני חושבת שזה לא היה הכי טוב (אבל אחרי הכל- זאת אני.. הערכה עצמית נמוכה ביותר)

אבל התוצאה הסופית- אני ממש מרוצה ממנה..

קיבלתי 97 שזה סבבה :)

הופענו גם (אחרי המבחן) מול מגמת תאטרון של י'ניקים.. 15 ילדים בערך וכולם חוץ מ-2 סבבה..

אני גאה בעצמי שלא השתפנתי..