טוב היה בנזונה. הלכנו 40 ק"מ בקירוב, ב3 ימים. תודו שזה לא מתאים לי.
ביום הראשון ירדנו את הר החרמון. זה היה משו כמו 8 ק"מ. עכשיו רוב ההליכה זה בירידה, בסלעים יותר גדולים מהתחת של אביבה. החלק של העליות, היה הכי קשה. כשסיימנו את המסלול של יום שני, שהוא היום הראשון, ישנו בחניון של החרמון. היה שם פאקינג קקקקקקקקקקר. ישנתי עם חולצה קצרה, חולצה ארוכה, סווצ'ר פליז ענק, סמיכת פליז ממש חמה ואת הפוך של השק"ש, והיה קקקקקקקקקפווווווווווא. פשוט קפאנו. אני לא חושבת שהיה מישו שישן יותר מחצי שעה בלילה הזה.
היום השניה, ז"א יום שלישי, המשכנו לרדת את החרמון וללכת לאיזה מוצב ומשב למושב דרוזי וזה, סה"כ 20 ק"מ. זה היה יום ממש ממש קשה. בחיים לא קמתי עם שרירים כ'כ תפוסים, ועוד בידיעה שיש לי לעשות 20 ק"מ באותו יום, והכל באבנים, ירידות ועליות. היה כואב באותו יום. בסוף היום, כשהגענו לחניון, פפרצתי בבכי געגועים להורים, כאילו בראבק. כמו ילדה קטנה. כמעט וחזרתי הביתה. בכיתי איזה חצי שעה, ואחרי זה היו לי את הקפיצות האלה למשך שעתיים בערך. ישנו על אבנים כואבות, הייתה שינה ממש קשה. במיוחד שאיתי נוחר כל לילה, אבל אני לא אלמד, אני דווקא אשן לידו.
היום השלישי שהוא יוםפ רבעי, עבר בסבבה. עשינו איזה 7 ק"מ ניראלי, הכל בעליות קטנות או ירידות, היה שביל יותר מסודר אבל גם אבנים, עד שהגענו לעליה. הייתה עליה ממש קשה. לקח לנו יותר מחצי שעה לעלות אותה. ממש ממש קשה. אבל כמו שנווורא אופייני לי, אני חייבת לציין, עשיתי אותה. אחרי זה באותו יום עשינו מסלול בתוך מים, היה ממש ממש מגניב. באותו לילה ישנו על דשא, פאקינג דשא. בחיים לא חשבתי שאני אהיה כ'כ שמחה לישון על דשא.
ביום חמישי, היום האחרון, לא היה מסלול הליכה, היה רק קאיקים. היה כזה כיף. כל הקיאקים רק עשיתי מורל וצרחתי. היה כ'כ כיף.
היה איזה אחר מבאר טוביה, כ'כ דוחה לגל פורטוגז שזה מפחיד. בול גל.
טוב, כשיהיו לי תמונות, אני אועיל בטובי להעלות אותם. אבל בינתיים,
בברכת פלוגת דן עוצמה,
אלמוג שתפוסים לה השרירים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
aLMoG =)