אני הולכת עוד מעט ליובל.
לא אמרנו משהו אתמול?
את אמרת.
את לא הולכת.
אני כן..
לא, את לא הולכת. את קיבלת עונש ואת הולכת להשאר בבית.
לא, אני לא. אני יוצאת.
מצאת מישהו שיחליף אותך מחר בצופים?
לא. בשביל מה?
אז מי יהיה עם החניכים שלך כשאת תשארי בבית?
אני.!
מה את עושה?
הולכת.
לא! את לא הולכת!
כן אני כן! הנה אני שמה תכפכפים, פותחת תדלת ויוצאת!
*צחוק*
זה ממש לא מצחיק אותי אמא!
גם אותי לא.
אז למה צחקת?!
את תשלמי על זה ביוקר.
זה ממש לא נחמד לנו להיות באווירה כזאת שכל הזמן כועסים בבית.
ואת חושבת שלי זה נחמד אמא?!
תראו את הנסיכה, באה הביתה, מתיישבת, אוכלת, והולכת שוב. מרגישה שהיא חיה בבית מלון! אפילו את הדלת צריך לפתוח לה כי היא לא לוקחת מפתח! את לא יכולה להקדיש קצת לבית שלך? למשפחה שלך? את לא יכולה למצוא חמש דקות להוריד ולקפל תכביסה? תמצאו לי פתרון. כי אני לא יודעת מה לעשות.
גם אני לא יודעת מה לעשות.
לי יש פתרון.
מה הפתרון?
לחכות עד שאת תהי בת 22.
ואז מה?
ואז לא נצטרך לריב על השטויות האלה..
מצחיק מאוד אבא.
אני ממש מצטערת.
אני ממש מצטערת, שביום שלישי סיימתי בשתיים וחצי. והגעתי הביתה בשלוש. ויצאתי ליומעבודה בשלוש וחצי. וסליחה שחזרתי בתשע וחצי עייפה מתה אחרי יום עבודה שקרעתי בו תתחת שלי. ואחרי חזרות עם חניכים לפסטיבל שכבר הלך לי הגרון וירדה לי כל המוטיבציה מלנסות ללמד אותם משהו והם שמים זין. הבנות מתחצפות והבנים משחקים אותה חרמנים.
אני ממש מצטערת שבאותו יום שלישי, לא מצאתי את ה5 דקות האלה להוריד ולקפל כביסה.
ואני מצטערת שהיה לי אתמול מגן בהסטוריה באחת וחצי שלמדתי אליו שלושה וחצי ימים רצוף בלי הפסקה יותר רצינית מהפסקת פייסבוק. ואני מצטערת שהוא נגמר בשלוש וחצי והייתי בארבע בבית. ואני באמת מצטערת שיצאתי בארבע וחצי ליום עבודה שבו שוב קרעתי תתחת. ובשמונה וחצי חזרתי, אכלתי והייתי 'נסיכה' שמרגישה שהיא חיה בבית מלון ויצאתי בתשע לגיבוש צוות.
ושוב, אני ממש מצטערת שלא מצאתי בין כל אלה את החמש דקות להוריד ולקפל כביסה.
ואני מצטערת שיש לי חניכים ורשגדית על הראש. וגם ישיבות צוות, ופסטיבל, ומערך קיץ לכתוב ופעולות וימי עבודה למחנה קיץ. אה וגם לימודים. ומגן ובגרות בהסטוריה ולשון.
ומצטערת שיש לי גם חברים.
חברים מדהימים, באמת.
שהייתי עושה הכל בשבילם.
כולל להפסיד כל דבר מאלה שלמעלה.
אז אני באמת מצטערת שיש לי חיים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
