•°• סיפור אהבה בלתי נשכח •°•

זה סיפור שאני כתבתי, לא העתקתי מאף אחד והוא דימיוני לחלוטין!

אני מקווה שתאהבו את הסיפור =]

הסיפור הוא מנקודת מבטה של ילדה ועל כל מה שעובר עליה כמו כל חיי ילדים מתגברים.

לסיפור קוראים "סיפור אהבה בלתי נשכח" ואין לו שום קשר לסרט שדרך אגב הוא סרט מדהים ואני ממליצה לראות אותו.(בכיתי שראיתי את הסרט אז אני גם ממליצה על הסרט הזה! חחח).   

הפרקים הראשונים הם קצרים.

תגובות יתקבלו בשמחה :]

ואני מוכנה לשמוע ביקורות =]

אז הנה הפרק הראשון של הסיפור "סיפור אהבה בלתי נשכח".

פרק 1 =]

עמדתי מול המבנה, הדלקתי סיגריה והרהרתי.

"מה אני אעשה עכשיו?" חשבתי לעצמי. ידעתי שמעכשיו הולך להיות לי קשה מאוד ויהיה לי קשה להתמודד. נשמתי נשימה עמוקה, כיביתי את הסיגריה ונכנסתי...

- לפני כ- שנתיים -

סיום הלימודים הגיע. הייתי כל כך שמחה, סוף סוף השנה הזאת הסתיימה. התחלתי לספור את הדקות לסיום.

..." תלמידים, עוד חמש דקות צלצול והשנה נגמרת, אני יודעת שאתם מאוד שמחים אבל תנו לי דקה להגיד לכם מילות סיום. אני מקווה ששנה הבאה תהיה לכם טובה ומוצלחת כי אתם עולים לתיכון ואתם תהיו יותר בוגרים ושמחתי ללמד אתכם שלוש שנים". צילה המורה סיימה את דבריה ואז בדיוק הצלצול הגיע.

כל הילדים רצו בשאגות מהכיתות ואני אחריהם.

"...רוני?" שמעתי שמישהו קורא בשמי.

"היי, מאמי, איך התעודה? " עניתי לחברתי הטובה מעיין. אנו כבר חברות טובות מהגן והיינו ביחד ביסודי אבל בחטיבה פיצלו בינינו ולא שמו אותנו באותה כיתה אבל זה לא פגע לנו בחברות, כלל. למעיין יש שיער שחור חום יפה וגלי כזה. היא בין הרזות והיא גבוהה.היא ממש יפה. 

מעיין: "אממ... נחמדה, נסבלת,הבנת כבר, לא? "

אני: חחח, כן, הבנתי.

מעיין וציונים אף פעם לא הלכו טוב ביחד.

מעיין: איך אצלך?   

אני: טובה.

אני הייתי תלמידה ממוצעת, לא הייתי הכי חכמה אבל לא בין הנכשלים. הייתי

מרוצה מהציונים. משום מה תמיד הייתי באמצע. לא התבלטתי בשום דבר.

אז, למי שלא הבין. קוראים לי רוני ואני בת 15 וארבעה חודשים. יש לי שיער חום שטני חלק וארוך והגובה שלי הוא 1.70 ס"מ. היום סיימתי את כיתה ט'. היה לי חבר אבל נפרדנו לפני שבועיים כי הוא היה בוגדני ותמיד הסתובב עם אחרות ולא יכולתי לסבול את זה עוד. זרקתי אותו. הוא ניסה להתחנן שאני אחזיר אותו אבל לא רציתי. אבל עדיין יש לי קצת רגשות כלפיו.

יש לי שני הורים. אח גדול שעולה לי"ב בן 17 וחצי ששמו בר ואחות קרציה וחטטנית בת 9 ששמה רותם.  

עליתי הביתה. הראיתי את התעודה. ההורים שמחו והלכתי לחדר. ישנתי קצת ושהתעוררתי, בדיוק הפלאפון צלצל ועל הצג היה רשום "אחותי בנשמה" שזאת מעיין.

"הלו?" עניתי בחוסר חשק.

"היי, מאמי, מה קורה?" היא הרגישה שמשהו עובר אליי.

"כלום, הכל רגיל, מה איתך? " שאלתי.

"טוב, האמת שמצויין, שחר בא אליי והיה ממש כיף!" מעיין אמרה בשמחה רבה. שחר היה החבר של מעיין.

"יופי, אני שמחה בשבילך!" באמת ששמחתי בשבילה אבל הייתי עצובה.

מעיין שמה לב ושאלה "אז למה את עצובה? " לא האמנתי, הילדה הזאת פשוט קוראת אותי כמו ספר פתוח.

"סתם, את יודעת, העניין הרגיל – תומר ובגלל שנפרדנו וכל זה. עד לא התגברתי על זה".

"אל תחשבי על זה, היום אני אוציא אותך מהבאסה, את זוכרת שהולכים למועדון?"

"איזה מועדון?" ניסיתי להיזכר.

"את לא זוכרת שקבענו במועדון השכונתי לפני שבוע? והבטחת לי שתבואי איתי".

"אהה, כן." אמרתי ביובש.

"אז לכי תתלבשי, אני אבוא אלייך ב-10"

"אבל אני לא בטוחה שירשו לי. את הרי מכירה את אבא שלי וגם כל השבוע יצאתי בלילות."

"אוף, את חייבת לנסות, את הבטחת לי ואני לא הולכת לבד לשם".

"את לא תהיי לבד, את תהיי עם שחר" עניתי לה.

"כן, אבל זה לא אותו דבר, אני גם מבטיחה לך שנמצא לך מישהו חתיך שיוציא אותך מהבאסה כי תומר (האקס שלי) לא שווה את זה. "

"כן, את צודקת" ניסיתי לשכנע את עצמי ללא הצלחה.

"טוב, אני חייבת לזוז, נסי לשכנע אותו".

"אני אנסה, תודה מאמי, ביי".

"ביי מאמי".

ניגשתי אל אבא ואמא ושאלתי אם מותר לי ללכת למועדון. למרבה הפלא הם הרשו לי, שמחתי ומצב הרוח שלי התרומם.

-

..." נו, אני חייב לדבר איתך".

מעיין: "מה אתה רוצה ממני?"

..."אני רוצה שתדברי עם רוני".

מעיין: "בשביל מה?"

..."אני רוצה לחזור אליה".

-

 אני מקווה שאהבתם =]