טוב, קודם כל תודה רבה כל כל התגובות D:
ממש כיף לראות שיש הרבה תגובות.
תודה לכולם ותודה על ההמתנה :)
מהפרק הקודם:
הגענו מהר, המועדון היה כבר מפוצץ. היו כאלה שהתמזמזו, כאלה ששתו וכאלה שרקדו.
איבדתי את בן, בין כל האנשים. הגעתי לבר והזמנתי כוס רדבול.
פתאום הוא התקרב אליי
ואמר "רוצה לרקוד?"
=פרק 9=
" אולי אחר כך" אמרתי לתומר ושתיתי מהרדבול.
"טוב" הוא ענה.
חיפשתי את בן אבל לא מצאתי אותו.
"אז מה? באת עם בן" תומר שאל.
"כן" עניתי.
"אז איפה הוא?"
"לא יודעת, מה הוא רכוש שלי?"
נראה לי שפגעתי בו שאמרתי את זה כי כשאני ותומר היינו ביחד הוא היה איתי בכל דבר ורצה לדעת איפה אני כל הזמן. הוא היה חבר קנאי, מאוד!
הוא לא ענה.
שירן באה.
"תומר, בוא, נלך לרקוד" שירן אמרה לתומר בקול תינוקי.
עוד לפני שהוא ענה היא משכה אותו לרחבת הריקודים של המועדון.
"תודה שנפטרתי מהם" סיננתי.
השעה הייתה 9. שירי ניגבה את הדמעות. התיישבה על הכיסא המחשב ונכנסה לבלוג האנונימי שלה. בלוג שאף אחד לא יודע על קיומו. רק היא.
היא הסתכלה במה שהיא כתבה לפני כמה שעות.
אוף, אני לא יכולה יותר. אמא שלי עוד פעם אמרה לי שהיא לוקחת אותי מחר לדיאטנית. היא לא מבינה שאני מקרה אבוד. ניסתי את כל השיטות ולא הצלחתי לרדת. אין דבר לא שניסיתי לעשות ואני פשוט לא מצליחה.
הייתי רוצה לרדת רק כמה קילו, זה כבר היה עושה לי הרגשה טובה.
אבל איך אני אעשה זאת?
ואמא שלי לא מרשה לקנות כדורי הרזיה.
ואל תגידו לי שצריך לעשות דיאטה נכונה כי אני פשוט לא מצליחה.
עד כאן השמנה אובדת העצות.
שירי ראתה מה היא כתבה והייתה עצובה. היא רצתה לרדת במשקל כל כך. היא רצתה להרזות שבנים יסתכלו עליה ושיהיו לה חברים כמו שהיו לכל הבנות בכיתה שלה. היא רצתה חבר- דבר שלה אף פעם לא היה. מאז שהייתה קטנה תמיד הייתה שמנה וגם מאוד ביישנית.
היא נכנסה לתגובות וראתה 3 תגובות. תגובה אחת סתם עודדה אותה לנסות תזונה נכונה ובריאה. השתיים האחרות היו שונות מכל התגובות שהיו לה.
הם פתחו לה אפשרות לחיים חדשים- זה מה שהיא חשבה.
"נו, מעיין, איפה את?" שאלתי אותה בעודי יושבת על הבר.
"אני ושחר בדרך" היא ענתה.
"טוב תבואו מהר"
"טוב בובה, את לא עם בן? מעיין שאלה
"לא,איבדתי אותו, איזה מעצבן הוא" כעסתי על בן.
"תירגעי, מה את כל כך כועסת? את מרגישה אליו משהו?" מעיין חקרה אותי.
"לא, תירגעי, מעיינוש, טוב תבואו מהר" הכחשתי הכל.
"טוב, ביי מאמי"
"ביי"
מישהו כיסה לי את העיניים עם הידיים.
" מה? אני אמורה לנחש מי זה?"
אף אחד לא ענה.
"מעיין, אם זאת את תפסיקי"
"נו, מי זה שחר עובד עליי, תורידו לי את הידיים מהעיניים"
אחרי איזה שתי דקות ככה.
הורידו את הידיים מהעיניים שלי.
ואז הסתובבתי וראיתי את בן עם פרצוף נעלב כזה.
"מה ? עליי לא חשבת?" הוא אמר.
לא התייחסתי לשאלה ושאלתי "איפה היית?התקשרתי אלייך הרבה פעמים וזה היה תפוס "
"אני לא יכול לספר"
"נו, ספר" לחצתי עליו לספר.
"אני לא יכול"
"טוב" עכשיו אני שיחקתי את הנעלבת.
"נו, בואי לרקוד" בן משך אותי וחייך אליי את החיוך היפה והממיס שלו.
"טוב, בוא"
רקדנו כמו משוגעים. בזמן הזה גם מעיין הגיעה ושחר איתה והיה ממש כיף, אבל עדיין תהיתי מה היה כל כך חשוב שבן לא יכל לספר ולמה הוא לא ענה לפלאפון והוא היה תפוס כל הזמן. אם זה לא הספיק, תומר תקע בי כל הזמן מבטים רצחניים.
המוזיקה הייתה ממש חזקה.
"אני צמאה, אני הולכת לשתות" צעקתי לבן.
"מה?" הוא צעק.
עשיתי לו עם הידיים שאני הולכת לשתות והוא הבין.
הזמנתי וודקה ושתיתי. הרגשתי איך זה עולה לי לראש והפסקתי. אני מקצת משתכרת. רציתי לחזור לרחבת הריקודים אבל לא יכולתי.
מישהו החזיק לי ביד. מי עוד זה יכול להיות חוץ מתומר?
"מה אתה רוצה?" צעקתי עליו.
"שתרקדי איתי"
"סורי, אבל לא"
"חשבתי שאנחנו ידידים, לא?"
"כן, גם אני חשבתי אבל ידידים לא מחזיקים את הידיים של הידידים שלהם".
תומר שם לב ועזב לי את היד.
"תודה, באמת". הייתי צינית.
"למה את מתנהגת אליי ככה?"
"איך ?"
"כזה רע"
"איך אתה רוצה שאני אתנהג אלייך?, אתה בגדת בי!"
"חשבתי ששכחנו מזה ואני מוכן לפצות אותך, זה לא יקרה יותר באמת"
הוא התקרב אליי ורצה לנשק אותי ופתאום בן בא והחטיף לו מכות.
תומר התחיל להיות באטרף ואמר "יא זבל, מה עשית? מה אתה מתערב?"
"אני אתערב כמה שבא לי" .
" תפסיקו שניכם, די כבר" צעקתי.
"את בסדר?" בן שאל אותי.
"כן, היא בסדר, למה שהיא לא תהיה בסדר? אני רוצח או משהו?. זה עניין ביני לבינה, אל תתערב" תומר ענה במקומי.
"סתום את הפה".
הם התחילו לריב וניסיתי להפריד ביניהם והתוצאה הייתה שאני...
זהו...
כל מי שרשם תגובה אני מוסיפה אותו לקבועים.
אם הוא לא רוצה להיות בקבועים מי כל סיבה שהיא אני לא אשאל אותו ואני אוריד אותו מהקבועים.
תגובות יתקבלו בברכה D:
מקווה שאהבתם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
