•°• סיפור אהבה בלתי נשכח •°•

מצטערת, מצטערת ומצטערת.

לא היה לי זמן לפני..

רציתי לשים בתחילת השבוע, אבל אז נהייתי חולה ואח"כ היו לי מבחנים ואני עדיין בלחץ מטורף של מבחנים, בחנים, עבודות

ואני מנסה בין פה לשם גם לעדכן, כמה שאני יכולה.

דבר אחד בטוח, בפסח כל יומיים יהיה עידכון.

תודה על כל התגובות בשני הפוסטים הקודמים 3>

אתם פשוט מדהימים 3>

יש לי כבר מי שיעשה לי עיצוב אז בקרוב יהיה גם עיצוב חדש.

אז הנה לפרק 14:

מהפרק הקודם:

"בואו נלך לאכול משהו, אני מת מרעב" אורי אמר והצביע על הבטן.

"יואו, אתם הבנים, שעה לא אוכלים וכבר מתים מרעב" מעיין אמרה בזלזול.

"כאילו שאת לא רעבה".

 "בואו, גם אני רעבה" רוני אמרה.

כולם הציעו לפיצרייה שהייתה מולם.

הם נכנסו ואז רוני ראתה אותו מתנשק איתה, היא לא האמינה למה שראתה....

= פרק 14 =

זה היה שחר.

רוני ראתה אותו מתנשק עם ילדה אחרת. היא לא הכירה אותה.

הם ישבו בפינה של הפיצרייה. 

מעיין בדיוק הסתכלה במחירים של הפיצות, עמית ואורי דיברו בפינה.

רוני הסתכלה על שני הצדדים, צד אחד על מעיין וצד שני על שחר שעדיין התנשק עם אותה ילדה.

'לומר או לא לומר לה?' רוני חשבה לעצמה, ידעה שהיא צריכה לפעול מהר. כי הרבה זמן לא יעבור עד שמעיין תראה את זה...

שירי לא ירדה לארוחת צהריים.

"שירינק'ה, את לא רעבה?" אמה קראה לה מהמטבח, מחכה לתשובה החיובית.

להפתעתה שירי ענתה "לא".

היא הייתה מופתעת "שירי, את חולה?" פניה היו רציניות, שירי אף פעם לא הפסידה ארוחה. היא חיכתה לכל ארוחה תמיד, היה הרגע המאושר ביום אצלה.

"לא, אמא, הכל טוב". שירי אמרה ורצתה שהיא תעזוב אותה.

פתאום היא לא הייתה רעבה. ההקאות התחילו לתת את אותתן והם התחילו להשפיע. הרעב כבר לא השפיע, היא הצליחה להתגבר עליו.

"שירי, אני רוצה שתרדי, עכשיו!" אמה לא חשבה שאי פעם תבקש ממנה, כזאת בקשה.

שירי בלית ברירה ירדה אליה.

"מה?" שאלה בחוסר חשק.

"את נראית חיוורת, אכלת היום משהו?"

"כן, ברור" היא שיקרה, אבל לא שקר, חצי שקר, הרי היא אכלה והקיאה את זה- אז זה נחשב חצי שקר. כך היא חשבה.

"מעיין, בואי" רוני אמרה ומושכת את מעיין החוצה.

"למה?"

"הפיצרייה הזאת לא כשרה, עמית לא תאכל פה, נכון?" רוני הסתכלה לאישור של עמית. עמית ראתה את תעודת הכשרות שלהם ובדקה שהכל לפי הרבנות אבל היא הבינה את הרמז שרוני אמרה לה ושיתפה פעולה.

"כן, אני לא יכולה בפיצרייה הזאת". היא אמרה.

"טוב, חבל, המחירים פה ממש זולים אבל לא נורא, יש עוד פיצרייה למטה". מעיין אמרה והצביעה על הפיצרייה הנמצאת בקומה מתחת.

 רוני ירדה עם מעיין, אורי ועמית למטה. היא חשבה לעצמה 'שחר אתה עוד תשמע ממני, ככה להצמיח קרניים לחברה שלי, אתה עוד תשלם על זה'.

"בנוש, בוא לחנות הזאת" שירן אמרה ומשכה אותו לעוד חנות בגדים.

"בואי, לאכול משהו, אני מת מרעב" בן אמר.

"כבר בנוש , אחרי החנות הזאת". שירן אמרה.

הוא ויתר, הוא חיכה בחוץ עם עשרים השקיות בידיים שלו. בכל שקית היו בגדים ממותגים שונים, לא היה בגד מתחת ל- 500 שקל. שירן פשוט גיהצה את כרטיס האשראי של ההורים שלה.

הוא נראה פשוט דבילי.

הוא היה ידע שיקח עוד איזה חצי שעה עד ששירן תצא עם עוד עשרים שקיות.

רוני ירדה ברוח סערה, לכיוון השירותים, אמרה למעיין, עמית ואורי שתחזור עוד מעט ותפגוש אותם. כל המחשבות הציפו אותה, יותר מדי שאלות.

למה הוא עשה את זה למעיין? איך היא תספר לה? אולי יש לשחר הסבר מספק? לא! אין לו הסבר מספק. רוני הייתה כועסת כל כך, רצתה להגיע כבר לשירותים, לשטוף את כל הכעס מהפנים שלה.

'זהו, כל הבנים הם עם חרא! ' חשבה לעצמה. 'זהו אסור להתאהב באף אחד, כולם חרא, נמאס לי! בסוף יבגדו בך ' רוני חשבה והסתכלה למטה, לא רואה לאן היא הולכת.

'אני לא הולכת להתאהב באף אחד' אמרה לעצמה, נחושה במילותיה. 

פתאום היא נתקלה בו.

היא נפלה על הרצפה, שסביבה היא רואה שקיות מכל מיני מותגים.

היא הרימה את הראש, מוכנה להוציא את העצבים שלה על אותו בן אדם שהתנגש בה.

זה היה בן. "היי" היא פלטה וחיוך קטן התנוסס על פניה.

הוא הושיט לה יד ועזר לה לקום. "היי, מה אתה עושה פה?" רוני חייכה, די שמחה לפגוש אותו עכשיו.

"כמה שקיות? אני רואה שיצאת לשופינג גדול". אמרה רוני מתפלאת והחיוך עדיין נשאר על פניה.

"אממ.. אני" אמר בן מגמגם, מנסה למצוא את התשובה הכי טובה בשביל להסביר למה הוא עם שירן.

הוא לא היה צריך לתת הסברים כי בדיוק, יצאה מהחנות שירן, עם עוד כמה שקיות.

היא חייכה חיוך גדול. 'בדיוק מה שרציתי- קורה. לא יכול להיות יותר טוב מזה'.

שרוני ראתה את שירן מתקדמת לעברם ואוחזת בידו של בן, כאילו הוא בבעלותה -  החיוך נמחק לה מפנים.

'עוד שקרן נוסף לחבורה' רוני סיננה בשקט, מאוכזבת ממה שראתה.

"רוני.." בן אמר מנסה למצוא את המילים המתאימות.

"טוב, תהנו לכם, ביי" רוני חייכה חיוך מזוייף והלכה מהמקום.

בן ושירן עמדו מסתכלים עליה הולכת.

שירן המשיכה לדבר אבל בן לא שמע מה היא אמרה. הוא חשב לעצמו מה הוא יאמר לרוני כי רוני באמת מצאה חן בעיניו. מהפעם הראשונה שהוא ראה אותה הוא התאהב בה , אבל הוא עדיין לא מצא לה את הרגע המתאים להגיד לה את זה ועכשיו אחרי שהיא ראתה אותו עם שירן האויבת שלה אז הסיכויים יותר פחותים.

שירן צעקה לבן "הלו? אתה פה?".

"אה? מה אמרת?" בן שאל

"מה יותר יפה? החולצה הורודה או הסגולה?" אמרה מראה את שתי החולצות לבחירה. שירן שאלה את השאלה הכי סתמית בעולם. הוא לא הבין למה הוא פה, עומד לידה ולא רץ אחרי רוני.

"אני צריך לשירותים" אמר מתעלם מהשאלה.

בדרך לשירותים, בן מתקשר לרוני, לנסות להסביר לה, מרגיש שהוא רוצה להסביר למרות שהוא לא חייב – לא רוצה שייווצרו אי- הבנות.

רוני עומדת מול המראה בשירותים, שמה ידיה ליד הכיור ומסתכלת על השתקפותה במראה.

'מה אכפת לי ממנו?' חושבת לעצמה. 'הוא לא חייב לי כלום, הוא יכול לצאת עם מי שבא לו'.  

הטלפון צלצל, רוני הוציאה אותו מכיס הג'ינס. זה היה בן. היא ענתה.

"הלו?"

"רוני, תקשיבי.." בן אמר.

"אתה לא צריך להסביר לי כלום" רוני קטעה אותו.

 "אני יודע שאני לא צריך אבל..." בן ניסה להמשיך אבל נקטע שוב..

 "אני חייבת ללכת, יש לי ממתינה".

"טוב, ביי".

באמת הייתה לה ממתינה - מעיין אבל היא לא ידעה מה לומר לה בקשר לשחר. לספר לה על מה שהיא ראתה או לשבת עם שחר קודם, שיסביר, למרות שרוב הסיכויים שההסבר שלו לא יהיה משכנע.

"הלו?" רוני שאלה.

"איפה את? כמה זמן את בשירותים?" מעיין שאלה את רוני.

"אני כבר, באה, מעייני, ביי".

"בואי מהר, גם שחר איתנו, ראיתי אותו, פה בקניון".

"אה, יופי".

"טוב, בואי מהר, כבר רעבה, מחכה, ביי".

רוני הגיעה לפיצרייה ותקעה מבט בשחר, מבט רצחני, מבט שאומר אני יודעת מה עשית וכדאי לך שיש הסבר משכנע. שחר ניסה להתחמק מהמבטים שלה. ושכולם הלכו להביא אוכל ושתייה.

שחר שאל "רוני, הכל בסדר?"

"לא, אני רוצה שתגיד לי, עם מי ולמה התנשקת מקודם בפיצרייה שלמעלה?"

שחר ענה "......... "        

יצא די ארוך..

פרק הבא בקרוב מאוד 33>

מקווה שאהבתם ונהנתם לקרוא 33>

מחכה לתגובות, רוצה הרבה..

עריכה: יום שלישי 14:27

תגיבו!!! רוצה עוד תגובות....

היום בערב פרק חדש רק אם יהיו עוד 10 תגובות חדשות...

אז מי שעוד לא הגיב שיגיב D: