טעם החיים והאהבה

עיניים אדומות מבכי, חדר אפל-בחוץ גשום וסוער, רוחות עזות נושבות להן.

נערה יושבת לבדה בחדרה מביטה שוב בפחד במראה הענקית שליד מיטתה, מתוסכלת ממה שעיניה הירוקות והיפות רואות.

היא בוהה במראה ומתוסכלת על גופה הכביכול מכוער ושמן אך היא לא מבינה עד כמה היא טועה, עד כמה עיניה טועות..היא לא מבינה עד כמה מדהים יופיה ועד כמה גופה יפה להפליא.

הנערה הזו באותו מצב כבר 5 שנים והמצב רק הולך ומדרדר, היא מודעת לכל האשפוזים הכפייתים שעברה אבל לה זה כלל לא מזיז.

מזה 5 ימים שהיא כבר אינה אוכלת, כן זו הרעבה כי לדעתה זו הדרך היחידה לפי מחשבתה שהיא תרזה ולא תהיה "שמנה".

גופה היפה מזמן כבר הצטמק והיא לא מוכנה להקשיב לאף אחד-היא בשלה חושבת שהיא שמנה ומכוערת ושאף בן לא ירצה בקרבתה.

האנורקסיה הזו היא שהורסת אותה, שמוציאה אותה מדעתה וגורמת לשינוי במצבי-הרוח..אפילו מהחברים הקרובים שלה היא תפסה מרחק.

היא כל כך שונאת שמרחמים עליה, היא כל כך נגעלת כשאנשים מביטים בה, היא כל כך מפחדת מהצל של עצמה עד כדי כך שהיא מעדיפה להסתגר בביתה הקטן.

כולם אומרים שבקלות היא יכולה להיות דוגמנית, והיא? היא חושבת שהם עובדים וצוחקים עליה!

5 שנים היא כבר בטיפול עם פסיכולוגים, שעות רבות בשיחה ובייעוץ עם אנשי מקצוע: מי היה מאמין שנערה בת 18 תעבור כל כך הרבה אשפוזי כפייה?

היא עדיין מתפללת לאלוקים שעות בחדרה האפל והריק רק כדי שפעם אחת ישמע אותה ואת זעקתה, את תחנוניה.

נשבר לה מהמצב שבו היא נמצאת, היא מרגישה רעב אך מחזיקה את עצמה ומכריחה את עצמה לא להישבר כדי שלא תשמין ושלא יהיה מצב שאף אדם לא יאהב אותה.

האמא יושבת ובוכה על מצב בתה, היא כבר איננה יודעת מה עוד אפשר לעשות כדי לעזור לה לצאת מהאנורקסיה הארורה הזאת, היא כבר איננה יודעת מה לעשות כי היא מודעת לזה שאין ברירה ושוב יצטרכו לאשפז אותה בכפייה בפעם המי יודע כמה ואולי הפעם עד שיצליחו לרפא אותה.

ואכן זהו, היום "הגדול" הגיע: יום אשפוזה של הנערה והיא אינה רוצה בכך בכלל, היא מודעת לכך שאין לה הרבה ברירות.

מי היה מאמין שנערה שרק התחילה בחייה תצטרך לחיות עם מכשירים ולאכול דרך זונדה?

כולם מתפללים ומאמינים שאולי הפעם היא תתרפא מהאנורקסיה אבל המצב רק הולך ומדרדר כי אפילו גופה כבר דוחה את האוכל, הקיבה כל כך הצמטקה עד כדי כך שהיא לא מסוגלת לעכל שום אוכל..אפילו פירור של לחם.

חצי שנה עברה מאז אשפוזה וכרגע היא שוכבת גוססת במיטתה בבית-החולים, מודעת לזה שהיא הביאה את עצמה למצב הזה וכעת מאוחר מדי בשביל להתחרט על הטעויות והסבל שגרמה לעצמה.

עכשיו היא מחכה לרגע שבו היא צריכה להיפרד מהיקרים לה ומן העולם.

והאנשים? לאט לאט מגיעים ועומדים לידה ברגעיה האחרונים, מעבירים זכרונות על חוויות מהעבר היפה והנשכח ולאט לאט עיניה היפות נסגרות.

הנערה הזאת כבר איננה עוד בעולם הזה, היא הלכה לעולם טוב יותר בדמות של מלאך..מלאך יפה ותמים שלא הבין את פשר המעשים והמחשבות חסרות החשיבות האלה.

חבריה ומשפחתה מלווים אותה למנוחות בדרכה האחרונה והאמא רק שאלה אחת שואלת : "ממתי הורים הם אלה שקוברים ילדים? האם זה לא אמור להיות ההפך?"

וכן זה סופה של נערה תמימה, יפה ומוצלחת שנקלעה לאנורקסיה ובין רגע נהפכה למלאך אמיתי ששומר על כולם.