אני אוהב אותה כל כך, ואני מפחד להגיד לה דברים
כי אני לא רוצה לאבד אותה.
האמת שקצת קשה לי איתה.
היא לא פתוחה אליי בכלל, היא לא מוכנה להפגין אהבה
גם כשאנחנו לבדנו וגם בסביבת אנשים.
כולם אומרים לי שאם אני באמת אוהב אותה,
אני יסתדר עם כל השגיאות שלה.
נמאס לי להיות תמיד זה שמבין.
אני רוצה שהקשר שלנו יהיה יותר מסתם זוג,
אני רוצה שהיא תדע שאני אוהב אותה,
אבל אני רוצה גם לדעת שאני לא סתם אחד בשבילה.
היא לא אומרת לי שהיא אוהבת אותי,
היא לא מחבקת ומנשקת ככה בלי סיבה,
היא לא בנאדם אוהב בשורה התחתונה.
ואני כן, אני כן אוהב, ואותה במיוחד.
אם היא לא הייתה מתחמקת ממני כל הזמן,
אז בטח הייתם רואים אותנו צמודים.
בעיקר בגלל שאין סיכוי שאני יוותר עליה,
למרות שבזמן האחרון חשבתי על פרידה.
כי קשה לי, קשה לי מאוד.
אני מקנא בכל הידידים שלה על כך שהם
יותר קרובים אליה, אני חושב שבשבילה
אני קצת יותר מידיד וזהו.
היא לא תבין שמתי שאנחנו ביחד,
אני הכי שמח בעולם.
היא לא תבין אף פעם כמה אני אוהב אותה.
ואני לא יבין אף פעם היא אוהבת אותי בכלל.
יש רגעים שאני מבקש מעצמי לסיים את הקשר
הזה איתה, כי אני רק סובל ממנו.
נכון, יש כמה רגעים שאנחנו כן ביחד
ואני באמת מרגיש הרגשה עילאית,
אבל הם מעטים מדי ולא מכסים על כל הרגעים
שאני רחוק ממנה, על כל הרגעים שהיא מתעלמת,
מתחמקת. אני רוצה להיות איתה כל הזמן.
והיא בשלה.
גם אם אני יראה לה את זה,
אין סיכוי שהיא תבין.
כמה האהבה הזאת גדולה. מבחינתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
