"זה שיגע אותי איך שכולם הרגישו בדיוק כמו שאמרו להם שהם צריכים להרגיש"

טוב, אז אני מניחה שזה יהיה מעין פוסט חגיגי לרגל הסיום הקרב ובא (רק עוד לילה אחד...) של הריתוק.

בטח שאני אהיה בבית ביום שני אני אסגור מחדש (?) את הבלוג הזה, למען האמת- אני חייבת להגיד שזאת באמת כבר לא חוויה כמו שהיא הייתה פעם- כתיבת הבלוג. וזה לא נותן מענה לשום צורך, לא צורך אמיתי ואפילו לא כוזב. אז למה?

ובמשך כל ה25 ימים האלה לא באמת הרגשתי טוב שכתבתי כאן, וזה לא גרם לי להרגיש יותר קיימת, אז כנראה שבאמת מדובר רק בהרגלים רעים.

בכל מקרה, לסכם- היה בסדר. לא קשה, אפילו כמו שכבר ציינתי בפוסט הקודם נוצרה לי מעין שיגרת ריתוק ממש נסבלת.

ואפילו יש כמה אנשים בחיים שלי שממש גאים בי עכשיו, כי לא נשברתי, והייתי חזקה.

הייתי חזקה? כנראה שכן, לא הרגשתי שיש לי על מה להיות כל כך חזקה, זה באמת היה בסדר. זמן לחשוב עם עצמי. להוריד במשקל, להתרחק, להתקרב, להרגיש הכל במאה אלף עוצמות ממה שהייתי מרגישה בדרך כלל.

לא בכיתי יותר מדי, ואם כן זה לא היה בגלל הסיטואציה הזאת, אלא דברים אחרים שריחפו לידי.

ועכשיו אני מסיימת את התקופה הזאת. נראה לי ששבוע הבא אני כבר אשכח את ה25 ימים האלה. ואני לא יודעת מה זה אומר.