Want to expressed

אם כבר פורים. אז לדבר על מסיכות זו בטח אחלה תזמון.

כמה שקר יש בי,

תשוקה אהבה אני לא מרגישה נאהבת בכלל אני צריכה אותו שיחזיק בי שלא אפול לתאווה לזלזול לטומאה מיותרת.

אני צריכה שהסטטוס שלי יראה לכולם שאני בסדר במערכת יחסים תקינה.

אבל המציאות מראה לי אחרת.

אני צריכה להרביץ לעצמי על הבטחות שאוו כמה פעמים הבטחתי לא להקיא יותר.

כמה פעמים הבטחתי לא לבלוע כדורים...

כמה פעמים נשקלתי והתחלתי לבכות..

זו בטח מחלה.. אבל לא מצאתי כדור שירפא אותי,

אני בסדר:) עם הרבה חיוכים סמיילים הם התחפושת הכי טובה והכי אמינה מי רואה את הדמעות דרך מחשב.?

החברים של היום הם אינטרנטים. אפילו כשאנחנו יושבים אחד ליד השני אנחנו מתכתבים בסקייפ.

או בפייסבוק.

אין כבר טלפון אין הודעות מרגשות אין מכתבים.. אין פגישות על החוף כדי להשתחרר אין חיבוקים ואני בטוחה שאני לא היחידה במצב הזה.

שיש איתי עוד אלפים, שמרגישים כאילו העולם השתגע ורק אנחנו נשארנו מאחור.

בתקופת הצומי האמיתי שזקוק לחיבוק לחום למגעלאהבה.

במסלול הפנימי בדרך המרומה למסכה הנגלת

מי מגיע למנגינה העמוקה שבידי?

ממשפט אחד שלי אתה מרגיש אשם. אז מה קרה באלף מילים

תכנע זה לא אנחנו זה הגורל...

בידיים שלובות קיווינו שננצח את העולם,

אבל עוד לא התחלנו לנצח את עצמינו.

אני שבורה לרגליך אתה חזק.

אתה חושב שליטפת בעודי מרגישה זאת כסטירה

אנחנו כואבים אתה מפחד אני חלשה

למדתי לאהוב אך אין אני מסוגלת לתת עוד אהבה.

אני תלויה באוויר ומרגישה שהצלחתי. מחליקה למטה ונופלת בשניה האחרונה.

דקה מנגיע ברצפה.

אני זוחלת אלייך בידיים שבורות.

אתה נותן לי כנפיים והולך.

אך מעולם לא ידעתי לעוף.

"ואהבתי אהבתי כמו שלא אהבתי מעולם."

הדרך שלך למשוך להושיע להרוג.

המסיכה הכי גדולה שלי, המסיכה הכי שבירה.

את תופסת ולא עוזבת לעולם, לפעמים נעלמת מסתתרת

אך את קיימת בי עמוק בתוכי.

הופכת להיות לאט אהבותי היחידה הניסתרת האלמונית.

נושקת כשאני קוראת לך, כואבת כשאיני עושה כרצונך

גורמת לי להרגיש מאושרת או כשלון.

משמידה אותי את האופי שלי את רצונותיי.

חותכת את פצעי מלקקת את דמי, אהובתי.

מסיטה אותי להביט בעברי לקרוא את זכרונותי לבכות לדמותי.

אולי את האובדן שלי אולי את משרישה בי את האוייבת הכי גדולה שלי.

בדמות אהובתי.

"דמעות על פנים שבורות מטשטשות את הקמטים."