אוקיי, אז מעצבן אותי שלא הייתי שם.
לעזאזל, למה לא הייתי שם?
ולמה היא הייתה שם ואני לא? מה היא קשורה בכלל?
ולא רק היא, היא וכל המשפחה. ממש חברותא הם נהיו! הייתי מבינה אם הגעגוע שלי הייתה עדיין בחיים, אבל היא לא. הייתי מבינה אם אמה הוזמנה, אבל מה הקשר אליהם? סתם כי הם אוהבים להיות קשורים לכל דבר ועניין. לדחוף את האף.
כן, אולי זה לא יפה, אבל פה מותר לי להיות רעה. זה מעצבן אותי. זה העולם שלי!!! לא שלה!! או לפחות, היה שלי..
איפה הימים שבהם זה היה המקום שלי? פעם היינו משפחות מאוחדות, הורים חברים וילדים חברים, והיום, היום, לא ראיתי את הקטנה כבר 5 שנים!
והיא גם ראתה את כל החברים העפולאים שפעם כל כך העריכו אותנו ואנחנו כלכך אהבנו אותם...
וזה אפילו לא קשור לרגש אליו, אלא לכל הסיטואציה. למקום הזה, שפעם אני הייתי חלק בלתי נפרד ממנו, והיום..היום הוא זר לי ואני זרה לו.
וזה עצוב לי, עצוב לי שימי החברות הללו נגמרו. הם היו ימים טובים, משוחררים, כיפיים, כמעט יותר מהקיץ בקיבוץ.
גם לי יש עולם אחר, גם לי יש שמחות ויש מפלות, והחיים נמשכים, כל אחד בשלו. אבל פעם, פעם היינו ביחד בכל זה, פעם שמחנו ביחד ונפשנו ביחד, טיילנו ביחד וגם שרדנו מלחמה ביחד. איפה הזכר לימים הללו? איפה ההוכחה שפעם הם היו קיימים בכלל?
איפה ההוכחה, היום, כשבחתונה היא הייתה, ואני לא?
ובכלל, איך זה שאנשים שפעם חשבת שהם החשובים ביותר בחייך, כלל לא נמצאים בהם כיום? אנשים שבאמת ובתמים האמנת שכל החיים יהיו שם, סביבך, ואתה סביבם. אנשים שהאהבה שרחשת כלפיהם טרם הייתה מוכרת לך, ואין, היית חתום על זה שגם בגיל 70 אתם עדיין תשחקו שח בחוף. והיום, אתה מובך אפילו מהמחשבה של לדבר איתם בטלפון. פתאום אתה מבין, אלו החיים. זה צובט לי בלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דירה להשכיר.