אז זהו, סוף סוף חזרתי מאילת אחרי שבוע מעייף מאוד.
ההורים והאח טסו לתורכיה, האחות בצבא, והם לא רצו להשאיר אותי לבד בבית,
אז הם שלחו אותי לדודים באילת.
היה סיוט. מכל הבחינות.
ראשית, אני ממש שונאת את כביש 'הערבה'.
הכביש הזה פשוט לא נגמר... הוא כל כך מייאש...
אני בחיים לא אשכח, כשהתחלנו לראות את אילת באופק, כל הנוסעים התחילו לרקוד מרוב אושר!
דבר שני, שני האחים של אמא גרים באותו בית. ובית קטן מאוד.
אח של אמא, נישא למישהי פרואנית, ויש לו שתי בנות קטנות, עצבניות ומעצבנות.
הגדולה בת 4, והקטנה 3. הן פשוט שגעו אותי.
כל היום הייתי צריכה לשמוע את השירים של הפסטיגל ויובל המבולבל.
והבנות האלה, הן כל כך עצבניות, זה כבר מעצבן.
הן פשוט גוש של פינוק.
האמא שלהן, גם כן, חתיכת עצלנית. זה הגיע למצב שאשכרה השתחררתי עליה!
הן פשוט הרגו אותי, חזרתי לעשן קופסא ביום בגללן.
כוסעמו המשפחה הזאת.
ביום שלישי הגיע צוות הצלה מפה.
התיכוניסטים של שני קיבוצים מהאיזור פה בעזה...
עשה לי כל כך טוב לראות אותם! כל כך התרגשתי... לא רציתי שזה ייגמר...
וככה עבר עליי שבוע שלם:
לקום ב7 בבוקר מהרעש של הבנות.
לשתות קפה, עם 3 סיגריות.
לשמוע אותן רבות ובוכות.
לעשן.
לראות את הדיוידי של הפסטיגל.
לעשן.
לאכול.
לעשן.
לראות את הדיוידי של יובל המבולבל.
לעשן.
לראות את הדיוידי של רינת גבאי.
לעשן.
להתקלח.
לעשן.
לעשן.
ולישווווווןןןןןןןןןןןן......
רק ביום שלישי יצאתי קצת בערב.
בקיצור,
לא חוזרת לעיר הזאת,
עד שההורים שלי יחליטו לסוע שוב לחו"ל ולא להשאיר אותי לבד בבית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
