ביום חמישי חזרתי מאילת, והלכתי קצת לבקר חברים...
פתאום מצאתי את עצמי יושבת ומחכה רק לו כמה שעות טובות...
וכשראיתי שהוא לא מתכוון לבוא, פרשתי.
יום שישי אותו דבר, רק שהפעם היינו כמה חברים, עישנו ושתינו קצת.
פתאום הוא בא, הוא היה ממש חמוד, אפילו קיבלתי ממנו חיבוק ונשיקה!
הוא התיישב מולי, עישן סיגריה, ואז היא באה.
היא חיה איתי כל החיים... היא נתנה לי הרגשה שאפשר לסמוך עליה ושהיא לא תהיה מניאקית.
היא באה, לקחה ממנו את הצינור של הנרגילה, התיישבה עליו, לקחה שכטה, ונישקה אותו.
באותה שנייה הרגשתי איך אני יורדת למטה,
איך שבפעם המליון איכזבו אותי, והוציאו אותי הכי טיפשה, והכי קטנה, והכי מיותרת בעולם.
והיא אפילו לא חיכתה שאני אלך או משהו!
ככה, מול העיניים שלי. שיפגע בי. בנקודה הכי כואבת!
לא יכולתי לשאת את זה יותר, פשוט קמתי והכלתי...
ושוב, אף אחד לא בא לקראתי, אף אחד לא שאל מה קרה שהלכתי ככה פתאום...
אולי הם הבינו והם לא רוצים לדבר על זה, אולי הם לא הבינו בכלל, ואולי הם לא שמו לב שהלכתי, או שהייתי שם בכלל!
אני באמת לא מבינה מה הקטע הזה של האנשים. למה הם כל כך אוהבים שמקנאים בהם?!
היה דיי נחמד להעביר את החג בשביזות...
הסדר היה סביר, הרבה יותר טוב משנה שעברה. אבל עדיין לא היה בו את המשהו המיוחד זה...
משהו שמאחד את המשפחה המורחבת...
יש לי פשוט משפחה של פסיכים.
רק אבא שלי הצליח להעלות בי איזה חיוך קטן לכמה רגעים,
שהוא הקדיש לי ברכה חביבה:
"ברוך אתה אדוני, בורא פרי האביב גפן."
וזהו, ככה עבר עליי החג עד עכשיו...
נסעתי היום לת"א לפגוש את השמנים,
היה נחמד מאוד!
רק השמנים שלי יכולים לשפר לי את מצב הרוח... :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
