אתמול שיר באה אליי, אחרי נסיעה ארוכה ומטישה, היא הגיעה לקיבוץ...
היה מצחיק איתה ברמות שאי אפשר לתאר!
בערב נסענו להופעה של שלומי שבן, הוא מדהים.
למרות שאני לא כל כך מתחברת לטקסטים שלו, נהנתי מאוד מאוד מהנגינה שלו.
הוא מדהים, הוא מרגש, הוא מצמרר, הוא סוחף... ואני יכולה לשבת שעות ולהקשיב לנגינה שלו...
בהופעה הזאת החלטתי להקשיב גם למילים של השירים, וגליתי שיש לו כמה שירים רציניים.
הוא אירח את רונה קינן. פאק היא הדבר הכי מדהים שראיתי!
היא נהייתה כל כך יפה... היא רזתה, והיא גיטריסטית מעולה. אפשר להגיד שהתאהבתי בה...
אחרי ההופעה הלכנו, שיר ואני, לדבר קצת עם שלומצ.
הוא היה ממש ממש חמוד... איך הוא מחבק, מדבר, מגיב, לוחץ ידיים... מדהים.
אני אחזיר אתכם קצת לחודש הקודם.
כזכור לכם (או שלא), חוויתי מקרה מאוד מוזר, שמאוד השפיע לי על חוסר התפקוד וחוסר השפיות במהלך השבוע...
אבל עדיין לא נדבר על זה. לפחות לא כאן. (למרות שזה המקום?)
בעקבות המקרה הזה, יצא שאני והחבר הכי טוב שלי לא דיברנו שבוע.
לקחתי את זה קשה מאוד, כי בכל זאת... הוא החבר הכי טוב שלי...
אתמול אחרי הצהריים דיברנו על מה שקרה.
החלטנו פה אחד, שעשינו טעות שלא תחזור על עצמה, ונשכח שזה היה. ואחרי השיחה אפילו קיבלתי חיבוק!
וואי, כמה התגעגעתי לחיבוקים האלה...
ועכשיו אנחנו מדברים כל שעה עגולה. כהרגלנו.
יש אמן צעיר, מוכשר בטירוף, בשם נועם פנחסוב,
אמן שרעב מאוד להצליח, וכמו שאביב גפן תמיד אומר - "מי שרעב - אוכל בסוף."
נועם כתב שיר על מישהי שמאוד קרובה לליבו.
הקשבתי לשיר הזה... ופתאום ראיתי את עצמי ואת החבר הכי טוב שלי בשיר הזה...
השיר הזה פשוט נכתב עלינו.
אם הייתי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
