כשהורי נפרדו בפעם הראשונה,
אני זוכרת את עצמי עומדת במרפסת,
ורואה את אבא מעביר כמה דברים.
אני זוכרת את אמא בוכה,
ואת עצמי נקרעת בין שניהם.
באותה תקופה רציתי להתאבד, ואני לא מתביישת להגיד את זה.
זאת הרגשה ממש עצובה, כאילו רק כשאבא הלך, הייתה קצת אווירה של בית.
אבא הצטייר בעיני שנים כדמות מאיימת ומפחידה,
שכל מה שאני עושה כדי לרצות אותו, לא עוזר.
הוא תמיד נתן לי הרגשה שהוא הביא אותי לעולם, אבל לא בחר בי.
לא מאמין בי, ואומר שאני הכישלון והבושה של המשפחה.
אני מכירה אבא כזה - שאיים והפחיד, אבל בסוף לא רצח.
ופעמים רבות הצטערתי שלא.
ואמא? ידעה ושתקה.
בדיוק אז, כשאף אחד לא בא לעזרתי, והצטרכתי לברוח,
בדיוק אז החלטתי שכשאהיה גדולה, אני אעזור לילדים עם בעיות בבית.
וכתבתי, כל הזמן כתבתי. ואני בטוחה שאלמלא הכתיבה והחלומות שלי, הייתי משתגעת.
אני לעולם לא אשכח את התקופה הזאת, לצערי.
אני זוכרת את עצמי שוכבת על הספה בזולה,
שוכבת שעות בלי לזוז, ורק מעשנת סיגריה אחרי סיגריה.
היום אני יודעת שמשפחה כן משפיעה על החיים.
בימים הראשונים הם פותחים את הדימיון,
אבל מצד שני הם פותחים גם דברים אחרים ולא נעימים,
ומי שרגיש - אוכל אותה בגדול.
אחד השירים שאני הכי מתחברת אליהם בתקופה האחרונה,
הוא "מגיע לך יותר" - אביב גפן.
לא יכול לראות אותך סובלת
הצלקות שעל ליבך
ורוצה לעזור, את יודעת
זה קשה
כי ככל שאני מנסה להחביא
אז ככה זה יוצא
לא יכול לראות אותך שותקת
היתדות שעל נפשך
כי אנחנו דומים ויודעים גם לוותר
אבל זה שתמים הוא גם זה שמסכים
שידרכו יותר
לא יכול לראות אותך מושפלת
למרות שהוא לא רק אשם
ואוהב את שניכם את יודעת
זה חוצה
את ודאי עייפה, את ודאי מבינה
מגיע לך יותר
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
