לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

עתיד אור הירח


אתם מוזמנים לקומונה הכי מתוקה וצבעונית בתפוז, הקומונה של הגדולים מכולם: ה ס ו כ ר י ו ת! http://www.tapuz.co.il/Communa/userCommuna.asp?Communaid=12770

כינוי:  sanity temporarily

בת: 34

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2008    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   




הוסף מסר

4/2008

חג האביב


ביום חמישי חזרתי מאילת, והלכתי קצת לבקר חברים...

פתאום מצאתי את עצמי יושבת ומחכה רק לו כמה שעות טובות...

וכשראיתי שהוא לא מתכוון לבוא, פרשתי.

 

יום שישי אותו דבר, רק שהפעם היינו כמה חברים, עישנו ושתינו קצת.

פתאום הוא בא, הוא היה ממש חמוד, אפילו קיבלתי ממנו חיבוק ונשיקה!

הוא התיישב מולי, עישן סיגריה, ואז היא באה.

היא חיה איתי כל החיים... היא נתנה לי הרגשה שאפשר לסמוך עליה ושהיא לא תהיה מניאקית.

היא באה, לקחה ממנו את הצינור של הנרגילה, התיישבה עליו, לקחה שכטה, ונישקה אותו.

באותה שנייה הרגשתי איך אני יורדת למטה,

איך שבפעם המליון איכזבו אותי, והוציאו אותי הכי טיפשה, והכי קטנה, והכי מיותרת בעולם.

והיא אפילו לא חיכתה שאני אלך או משהו!

ככה, מול העיניים שלי. שיפגע בי. בנקודה הכי כואבת!

לא יכולתי לשאת את זה יותר, פשוט קמתי והכלתי...

ושוב, אף אחד לא בא לקראתי, אף אחד לא שאל מה קרה שהלכתי ככה פתאום...

אולי הם הבינו והם לא רוצים לדבר על זה, אולי הם לא הבינו בכלל, ואולי הם לא שמו לב שהלכתי, או שהייתי שם בכלל!

אני באמת לא מבינה מה הקטע הזה של האנשים. למה הם כל כך אוהבים שמקנאים בהם?!

 

היה דיי נחמד להעביר את החג בשביזות...

הסדר היה סביר, הרבה יותר טוב משנה שעברה. אבל עדיין לא היה בו את המשהו המיוחד זה...

משהו שמאחד את המשפחה המורחבת...

יש לי פשוט משפחה של פסיכים.

רק אבא שלי הצליח להעלות בי איזה חיוך קטן לכמה רגעים,

שהוא הקדיש לי ברכה חביבה:

"ברוך אתה אדוני, בורא פרי האביב גפן."

 

 

וזהו, ככה עבר עליי החג עד עכשיו...

 

נסעתי היום לת"א לפגוש את השמנים,

היה נחמד מאוד!

רק השמנים שלי יכולים לשפר לי את מצב הרוח... :)

 

נכתב על ידי sanity temporarily , 20/4/2008 17:12  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אז זהו, סוף סוף חזרתי מאילת אחרי שבוע מעייף מאוד.

ההורים והאח טסו לתורכיה, האחות בצבא, והם לא רצו להשאיר אותי לבד בבית,

אז הם שלחו אותי לדודים באילת.

היה סיוט. מכל הבחינות.

ראשית, אני ממש שונאת את כביש 'הערבה'.

הכביש הזה פשוט לא נגמר... הוא כל כך מייאש...

אני בחיים לא אשכח, כשהתחלנו לראות את אילת באופק, כל הנוסעים התחילו לרקוד מרוב אושר!

 

דבר שני, שני האחים של אמא גרים באותו בית. ובית קטן מאוד.

אח של אמא, נישא למישהי פרואנית, ויש לו שתי בנות קטנות, עצבניות ומעצבנות.

הגדולה בת 4, והקטנה 3. הן פשוט שגעו אותי.

כל היום הייתי צריכה לשמוע את השירים של הפסטיגל ויובל המבולבל.

והבנות האלה, הן כל כך עצבניות, זה כבר מעצבן.

הן פשוט גוש של פינוק.

האמא שלהן, גם כן, חתיכת עצלנית. זה הגיע למצב שאשכרה השתחררתי עליה!

הן פשוט הרגו אותי, חזרתי לעשן קופסא ביום בגללן.

כוסעמו המשפחה הזאת.

 

ביום שלישי הגיע צוות הצלה מפה.

התיכוניסטים של שני קיבוצים מהאיזור פה בעזה...

עשה לי כל כך טוב לראות אותם! כל כך התרגשתי... לא רציתי שזה ייגמר...

 

וככה עבר עליי שבוע שלם:

לקום ב7 בבוקר מהרעש של הבנות.

לשתות קפה, עם 3 סיגריות.

לשמוע אותן רבות ובוכות.

לעשן.

לראות את הדיוידי של הפסטיגל.

לעשן.

לאכול.

לעשן.

לראות את הדיוידי של יובל המבולבל.

לעשן.

לראות את הדיוידי של רינת גבאי.

לעשן.

להתקלח.

לעשן.

לעשן.

ולישווווווןןןןןןןןןןןן......

 

רק ביום שלישי יצאתי קצת בערב.

 

בקיצור,

לא חוזרת לעיר הזאת,

עד שההורים שלי יחליטו לסוע שוב לחו"ל ולא להשאיר אותי לבד בבית.

 

נכתב על ידי sanity temporarily , 17/4/2008 20:49  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הכי קרוב לבד.


כל האנשים שנתתי בהם אמון איכזבו אותי כל פעם מחדש,
מה שתרם להרגשה שלי שהחיים שלי סתם בזבוז גדול.
כל פעם אני נפגעת מחדש ולא עושה כלום.
אני מרגישה כאילו אני מעמיסה על עצמי.
אנשים שיכולתי לבטוח בהם איכזבו אותי.
לאחרונה אני מרגישה דחויה, ושהעולם לא רוצה אותי.
אני כל כך רוצה לקבור את עצמי. ולהיקבר בחיים!!!

איזה מצב מתסכל.
מישהו שאנחנו בתהליכים של קשר, לא מתקדם בינינו ממש.
נראה שהוא ממשיך הלאה, אולי סתם משחק, לא כל כך רוצה.
הוא לא יודע כמה אני רוצה וכמה רגעים של שמחה הוא מביא,
אך עם זאת, רגעים של תסכול ועצב.

לפעמים אני מרגישה שלא שווה לעשות שום דבר בחיים כרגע.
כי מה זה שווה להמשיך ללכת לעבוד, להמשיך לסוע למקומות וסידורים,
כשבעצם הדבר הכי עמוד שנמצא עליי - לא מתממש.

די. לשקוע ברחמים עצמיים זה הכי קל.
אולי גם כיף לרחם על עצמנו.
אבל בתכל'ס, הייתי במקום הזה,
ובאמת ברגעים של תסכול כבד - זה ממש לא כיף.

מתי יבוא היום שבאמת אהיה מסופקת מעצמי,
ממי שאני, שאוהב את עצמי, אעריך דברים בעצמי?

לבנתיים... שום דבר טוב לא צץ באופק...
נכתב על ידי sanity temporarily , 3/4/2008 18:46  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , אהבה למוזיקה , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לsanity temporarily אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על sanity temporarily ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)