מנסה להבין..

זאת המציאות שלי, זה מה שאני רגילה אליו.
לתת, לתת, לתת, לייעץ, לאהוב,לתמוך, לתת, לתת...ואז לא לקבל כלום, כ-ל-ו-ם בתמורה.

אף פעם, ואף אחד לא הודה לי על כל מה שעשיתי בשבילו...אף אחד לא שם לב לזה,

וזה לא שאני נותנת בשביל לקבל משהו בתמורה, שלא תחשבו..אני נותנת כי אני אוהבת לתת, אני אוהבת לאהוב, לייעץ, לתמוך.וגם אם זה לא עוזר לכם..אתם לא רואים עד כמה אני משתדלת ?

אתם לא קוראים את האהבה שלי כלפיכם דרך העיניים שלי ?

אתם יודעים מה אני מצפה כשאני כל כך משקיעה בשביל מישהו ? איזה מן 'תודה' מאושרת כזו, איזה חיבוק אוהב..זה הכל.זה הרבה ? כל כך קשה לכם לתת לי את זה ? לפחות !?

כל כך נמאס לי מי זה שאף אחד לא מודה על כל מה שאני עושה.אף אחד לא שם לב, ונעלבתי מזה כבר אינספור פעמים על זה.אבל בנתיים...אני שותקת, כי אם אני אגיד את זה, יתחילו להתחנף בכוונה.וזה לא מה שאני רוצה.

"..השתיקה שלי, זו הצרחה הכי גדולה שבי.."