I'm Writing My Last Story
And My LIFE Fairy Tale |
| 2/2008
Wow..
הכמה ימים האחרונים היו כל כך מוזרים..
כל כך טובים, ואם זאת פשוט גרועים.
מזמן לא הרגשתי את הלחץ הזה, את הפרפרים.
מזמן שלא תהיתי ככה לגבי מה מישהו יגיד.
לא הרבה פעמים בחיים קורה שמישהו שאתה ממש מחבב,
מישהו שאתה לא מכיר אפילו- אבל פשוט מחבב,
ניגש אלייך, נוגע לך בכתף, ואומר לך שהוא צריך לדבר איתך אחר כך.
כן התגובה הייתה ארוכה ומסובכת- "מה?"
-"מה ששמעת."
וואו, שני משפטים.
הוא אמר לי רק שני משפטים,
וזה גרם לי לכל כך הרבה סיבוכים.
שני המשפטים האלה הכניסו אותי לכל כך הרבה סרטים..
כבר ידעתי מה הוא רוצה להגיד,
הייתי כל כך מוכנה לזה.
להגיד שהוא ראה אותי מסתכלת עליו,
שהוא ראה אותי מצלמת אותו.
שזה מציק לו,
שנמאס לו.
הייתי כל כך בטוחה בזה,
ציפיתי לזה, התכוננתי.
אז למה אחרי זה הכל השתנה?
למה הוא היה חייב להסתכל עליי ככה?
תמיד פשוט.. להסתכל עליי?
ואני לא החזרתי מבט,
ואני לא חייכתי.
והוא פשוט המשיך לעמוד שם ולהסתכל.
הוא והידידה המטומטמת שלו היו חייבים לפזר לי רמזים.
ידיד שלהם צעק לי שהידידה מאוהבת בי, והיא צחקה ואמרה שלא, ושמה יד על ש'.
כאילו לסמן לי שזה הוא שמחבב אותי..
כאילו פשוט כדי לפתח לי ציפיות,
כדי לגרום לי שאולי.. איך שהוא.. יש סיכוי.
לצפות לשיחה שאולי לעולם לא תגיע,
לחייך בכל פעם שהוא היה מתקרב.
זה פשוט עשה לי הרגשה כל כך טובה..
כל כך נעימה.
אבל היא הייתה חייבת להרוס הכל.
היא הייתה חייבת להגיד לי את מה שחשדתי מההתחלה.
אבל היא לא הייתה יכולה להגיד את זה, בברור.
קודם ידיד שלי הולך איתה, וקורא לי.
אומר שהיא אמרה שאיזה ש' אחד דלוק אליי, ואני כולי מאושרת.
והיא הייתה חייבת להוסיף עוד מספט אחד,
להגיד שהוא רוצה לדבר איתי על זה שאני תמיד מסתכלת עליו.
שאי תמיד מצלמת אותו.
ואני עומדת שם,
כמו מטומטמת.
החיוך הקטן נמחק לי מהפרצוף,
ואני מכחישה הכל.
מסתובבת, והולכת.
למה הם היו חייבים לבלבל אותי?
למה היא אמרה לידיד שלי מההתחלה שהוא דלוק עליי?
למה לעזאזל אני לא יכולה לקבל תשובה ישירה?!
I FUCKING tired of that shit.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Perfect Enemy