יד כבדה נגעה בכתפה של קסי, היא מסתובבת ורואה את שותפה לעבודה דן. דן היה בחור שרירי וגבוה עם עיניים כחולות ושיער שחור לא קצר מידי אבל גם לא ארוך... כמעט תמיד יכולתם למצוא אותו עם חיוך זומם על שפתיו או שוקע במחשבות עמוקות על עבודתו. "אז מה שלומך היום שותפה?" שאל, "הכל רגיל פלוס" ענתה קסי בזמן שסגרה את דלת המכונית והתחילה בצעדים מהירים לכיוון דלת הכניסה. "למה לא ענית לי אתמול בלילה? ממתי עורכי דין מכבים את הפאלפונים שלהם בלילה?" שאל דן בזמן שניסה להשיג את קצב הליכתה המהיר של קסי, "החלטתי לישון בלילה במקום לעבוד, לשם שינוי." אמרה עם חיוך.
המעלית הייתה בקומה ה5, "התקשרתי אליך אתמול בלילה כדי להגיד לך שמצאו שערה של האבא ליד המקום שבו חטפו אותה... את חושבת שאולי..." אומר דן עם מבט חצי מפוחד על פניו, "לא נראה לי... למרות שהוא לא מסתדר עם אישתו והיא מאיימת להתגרש ממנו ולקחת חצי מכספו, לא נראה לי שהוא יעז לעשות את זה לבת שלו. או אולי... לא אני ממש לא חושבת." עונה קסי בזמן שנכנסת למעלית ולוחצת על קומה 6. "אולי כדאי להזמין את ההורים לחקירה נוספת..." אומר דן בקול חלש לעצמו, "לא. זה רק יעצבן אותם וילחיץ אותם עוד יותר. צריך להתעזר בסבלנות וכשנהיה בטוחים נקרא להם." אומרת קסי.
המשרד היה חשוך, קסי הדליקה את האור ופתאום נגלו ערמות גדולות של ניירות. "אני חייבת לסדר את זה בהזדמנות..." חשבה לעצמה קסי בזמן שהתיישבה בכיסא שליד שולחנה וניסתה למצוא לה פינה פנויה כדי להניח את התיקייה שלה. השולחן של דן היה ריק, אצלו לא היו ערמות דפים גבוהות, הכל היה מסודר לפי קטגוריות בכל מגירה בניפרד. "מתי תלמדי לסדר את הדפים שלך?..." שאל דן בזמן שהסתיר את צחוקו עם התיקייה הירוקה שלו, "כשהחיים שלי יסתדרו אני אדאג גם לדפים..." אמרה שזמן שהסתכלה על הערימות וחשבה על העבודה הקשה שמחכה לה...
השעה הייתה 18:00, הטלפון מצלצל... "הם ביקשו כופר... 500 אלף דולר ליתר דיוק..." אומר קול נשי הבוקע מן הטלפון, "מי זה?!" שואלת קסי בתוקפנות, "זאת רוזי קוין, אמא של ורוניקה" עונה הקול, "אה... 500? והצלחת לזהות את הקול? מה הוא עוד אמר?..." שאלה קסי בזמן שחיפשה עט כדי לרשום את הפרטים שמוסרת לה רוזי, "לא זיהיתי את הקול... הוא אמר שהוא נותן לנו שבוע כדי לארגן את הכסף ולא הם יפגעו בורו שלי..." אמרה רוזי בזמן שהתחילה לבכות... "אל תדאגי אני אעשה הכל כדי לגלות מי עומד מאחורי כל זה לפני שיעבור שבוע... אבל ליתר ביטחון תארגנו את הכסף, למקרה שנצטרך אותו..." אמרה קסי וניתקה.
היה קריר בחוץ והשמש כמעט ושקעה... האוטו של קסי היה האחרון שנשאר בחנייה. דן יצא שעתיים לפני...
המנוע הפעם התניע מהר, על פניה של קסי היה חיוך של תקווה שאולי אחרי הכל הבעיה במכונית לא כל כך חמורה. היא החנתה את האוטו בחניית ביתה ופסעה בשביל האבנים שהוביל לדלת הכניסה. צילצול הפלאפון נשמע ברקע, על המסך היה רשום "המתוק שלי". "היי מייקוש!" עונה קסי בשמחה, בזמן שמחפשת את מפתחות הבית בכיס הקטן שבתיקה, "היי, מה שלומך? אני מקווה שאהבת את ההפתעות שהכנתי לך בבוקר..." עונה מייקי, "בטח שכן. אתה תמיד חייב להיות כזה מושלם ולחשוב על הכל?" עונה קסי, "אני עושה את המקסימום שאני יכול... ותאמיני לי שזה מגיע לך, ואפילו יותר... טוב אני זז, אני אצל ההורים שלי אני אדבר איתך מחר נשיקות..." אומר מייקי, "ביי... אוהבת אותך!..." אומרת קסי "גם אני אוהבת אותך..." הוא עונה ומנתק.
טומי עובר בין רגליה של קסי ומיילל כאילו לא ראה אותה שנים... "גם אני התגעגעתי אלייך" אומרת קסי לטומי בזמן שהולכת לכיוון המקרר, לוקחת מעט חלב ומוזגת לו בצלוחית קטנה. "מה אני אוכל?!..." חושבת קסי בזמן שמסתכלת על המקרר... היא מוציאה מלפפון, עגבניה, טונה ומיונז ומכינה לעצמה סלט מאולתר רק כדי להשביע את עצמה וללכת לישון.
1:33 בבוקר, הפלאפון מצלצל...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
