הצריף

לא הרבה מכירים אותה, אבל מניסמוסינה הייתה טיטאנית במיתולוגיה היוונית, אימן של 9 המוזות.

למעשה, היה לה תפקיד משלה- היא הייתה אלת הזיכרון.

לפעמים אני מקבלת את התחושה,שהאלה הזו נוטה לי חסד מיוחד. מדוע? כי הזיכרון הראשון של החיים שלי הוא מגיל 3 בערך.

זה היה לפני שההורים התגרשו, גרנו בדירה קרוב לפארק הלאומי, עם מרפסת גג.

באותו זמן לאחותי הייתה בובה חדשה, שאת זה אני דווקא לא זוכרת למה, אבל הם לא הרשו לה לשחק איתה.

אז בשבת בבוקר, לפני שההורים קמו, לקחנו אני והיא את הבובה, ורצנו להתחבא ברווח הקטן שהיה בין המדרגות של הגג לקיר, ושיחקנו

איתה עד הצהריים.

תמיד כשאני מספרת לאנשים שאני זוכרת את היום הזה, אני חושבת שההם לא היו יותר מופתעים גם לו סיפתי להם שצימחתי כנפיים.

"איך את זוכרת את הדברים האלה?!" זה משפט שאני שומעת הרבה בחיי.

טוב חברים, תהרגו אותי אבל אין לי מושג. 

כשאני מכירה אנשים חדשים, הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי אחרי כמה שבועות במצב שבו אני כל הזמן נזכרת בהם, חושבת, מה הם

עושים עכשיו, ואם גם הם לפעמים חושבים עליי, למרות שיש לי איזו מן ידיעה שאין מצב כזה שהם באמת זוכרים אותי או חושבים עליי.

וזו לא רק תאוריה, זה כבר הוכיח את עצמו כמה פעמים.

מכירים את תחושת הפאדיחה, כשאתה שולח למישהו הודעה, או מתחיל לדבר עם מישהו והוא עונה לך ב"היי, אבל תזכיר לי מי אתה?",

זה משהו שקורה לי הרבה.

אני זוכרת אנשים ונורא מתלהבת כשהם מתחברים לצ'אט או למסן, או סתם פוגשת אותם ברחוב, אבל בהרבה מיקרים צריכה להזכיר להם מי אני.

אז או שאני בנאדם מאוד בילתי זכיר, או שאני באמת מתעסקת יותר מידי במחשבות על אנשים.

ביכולת שלי לזכור פרצופים, שמות, אפילו תכונות באישיות, של אנשים שפגשתי פעם אחת בחיי ודיברתי איתם בדיוק ל-5 דקות.

אבל ה... בוא נקרא לזה יכולת, הזו, שלי הופכת לבעיה כשאני מנסה לדבר עם חברה או ידיד שלי על משהו שהוא מבחינתי רגע בילתי נשכח,

אבל היא/הוא עושה פרצוף עגל ואני צריכה להזכיר לה/לו את כל פירטי התקרית, וגם אז, מי בכלל זוכר את זה?

מעבר לעובדה שזה קצת מפדח, זה גם קצת פוגע לעיתים- פוגע בסגנון של "מה, איך יכול להיות שאת/ה לא זוכר/ת?!"

כמובן שזה סתם לקחת דברים ללב, אבל לפעמים באמת הייתי רוצה סתם', לא לחשוב על אנשים, לא לזכור אותם לפרטי פרטים.

(ותאמינו לי, שאם הידע הזה היה מיושם בבגרות בהיסטוריה, היה לי הרבה יותר קל בחיים)

אז בלי להתלונן כמובן, אני פונה אלייך, מנימוסינה, רדי ממני, תני לי מנוחה. 

לפעמים סתם בא לי לשכוח.

שלכם

הפקידה בכניסה לגן עדן