הצריף

מידי פעם בפעם אני לא מתאפקת, ומעלה לבלוג קטעים מהסיפור היחידי שהצלחתי לסיים (350 עמודים. כבוד למגזר).

הסיפור עצמו הוא על מלאך בשם דינאל (בדקתי, באמת יש מלאך בשם זה), שעשה קצת צרות למעלה ולכן הגלו אותו לתקופה בילתי-מוגבלת.

עכשיו לפני הכל, בואו ונתחיל בהתנצלות.

אני מבינה שהנושא שהקטע הזה דן בו יכול להיות שנוי במחלוקת, אז אני לא מתכוונת לא לפגוע, ולא לקרוא תיגר על דעות ואמונות של אחרים.

מקווה שתהנו:

"לא מפריע לי העניין הזה" אמרה יסכה ותקעה מבטה ברצפה "מפריע לי התחושה שזה נותן. כאילו הטוב שבך כבן אדם נקבע לפי מה שאתה אוכל, ואם אתה נוסע בשבת או לא, והאורך של המכנסיים שלך... זה לא נראה לך אבסורד?" היא הרימה מבט אליי.

העיניים שלה עיצבנו אותי, היה בהן מבט תוכחה של גור כלבים דרוס "לא אני כתבתי את החוקים האלה, את יודעת" אמרתי בעצבנות והשלכתי אבן אל הכביש "וזה לא שבאמת יש לי דין ודברים עם החברה למעלה" היא גיחכה "אז מה אתם עושים שם כל היום? שרים מזמורים ומשמינים מנחת מהקדושה של עצמכם? עבודה משמעותית ממש". בחיי שלא הייתה לי תשובה לתת לה.

מה עשינו שם כל הזמן? אפשר לומר שהיא נתנה תשובה די מדויקת לעצמה.

רציתי להתחיל להגיד לה שהיא לא יכולה להבין אותנו באמת, שניחונו בידיעות ובהבנה הרבה מעבר לשלה, אבל היא קטעה אותי לפני שהספקתי להוציא מילה "אבל מה אני מבינה?..." היא אמרה ונעצה בי עוד מבט.

אוף אני שונא את העיניים שלה.

באותו לילה הייתה השינה ממני והלאה. מעולם בחיים שלי לא פיקפקתי בחוקים שחייתי את כל חיי על פיהם, וניסיתי למצוא במוזרים שבהם היגיון. התחלתי לחשוב שאולי ביג דדי סובל מחרדת נטישה, ומיד עלתה בי תחושת אשמה על שאני בכלל מעיז לחשוב דברים כאלה, מה שעיצבן אותי עוד יותר. אל חודר כליות ולב בתחת שלי, חשבתי, שיצא לי מהראש, הוא הרי לא רצה אותי שם. תמיד הייתי ילד בעייתי.

נזכרתי בתקופה שבה לא היה  מלך בישראל.

זה כבר היה אחרי כל הווג'ראס על הר סיני. יהושוע כבר מזמן היה קבר של צדיק, ואיש הישר בעיניו יעשה.

כמובן שהתקופה הזו זכורה כאינתיפאדה של ממש, כל העם סוגד לו לאלילים, רוצח, שודד, אונס וגונב. ממש בית זונות.

אבל אני זוכר אותה אחרת. נכון, כל החברה שם התעלמו לחלוטין לפחות מחלק מהחוקים של ביג דדי ויהושוע, אבל הם כן היו חברה מתוקנת, אני זוכר אותה כתקופה יחסית מאושרת.

בעיקר בשביל הנשים, ששאבו מרגוע מנוכחות האשרה בביתן, אלה חמה ומרגיעה.

אבל זה ממש לא מצא חן בעיני אבאלה וצבא הקדושים שלו, ושופט אחר שופט ניסה בלא הצלחה להחזיר את העם אל הסו קולד "דרך הישר".

העם הנבחר התחיל לקנא בחברה של כנען.

מה שווה להיות עם נבחר אם אפילו לאכול כמו שצריך לא נותנים לך? ובכלל, מי הגועל שאוכל גדי בחלב אימו? זה פשוט בלאגן בבטן לשעות.

הקטע הזה, למען האמת, זה שנים של הירהורים ומחשבות על כל העניין. איכשהו הצלחתי לרקום לזה עלילה כלשהי.

יחסית לבחורה שאוכלת מידי יום שרימפס בחלב אימו, יש לי ידע די נרחב (ויש אומרים מוזר) בנושאי תנך ומיתולוגיה יהודית,

והספר החביב הזה סיכם את הכל.

התחלתי לכתוב אותו בדצמבר 2010, וסיימתי אותו רק לפני שבוע. הכתיבה שלי איטית.

בכל מקרה, אם מישהו אשכרה קרא ואהב, ורוצה שאני אעלה עוד, אל תחששו לבקש, זה רק יעזור לביטחון העצמי שלי

שיהיה המשך שבוע ומקסים- לנו ולגלעד שליט שסוף סוף חזר הבייתה.

הפקידה בכניסה לגן עדן