הרבה פעמים, במיוחד בתקופה הארוכה האחרונה, אני מוצא את עצמי נאלם לחלוטין אל מול אנשים,

חסר כל ייחוס והקשר, סוג של אספרגר מינורי ומטומטם לכל הדעות,

ואני לא מצליח לשים את האצבע על הסיבה שגורמת לזה, אבל אני מאמין שזה פשוט חוסר הנוחות שאני נמצא בו, חוסר נוחות שימשיך להתקיים כנראה כמעט בכל מסגרת שאני אמצא את עצמי בה, וזו המציאות של להיות בקשר של עבודה משותפת עם אנשים שבחיי היום יום כנראה שלא הייתי מצליח ליצור איתם דיאלוג,

ובגלל נימוס וטיפת רצון לשמור על שפיות אני נאלץ לדחוף את הסמול טוק המתחסד שלמדתי ללטש, מהנסיון.

מרוב שדחפתי מילים כמו זבל כבר לא נשארו לי מילים אמיתיות משלי, ומרוב שנהייתי חסר פנים אני כבר לא מצליח לזהות את עצמי ולשחזר את מה שאבד.

אני סוג של מתדרדר לזנות וורבאלית ומחשבתית כי חוסר אכפתיות הפכה מזמן לחריגה מהתקציב שלי. כבר אין לי ברירות מחדל וכל רשתות הבטחון שלי הלכו לעזאזל אז אני מוצא את עצמי רק נובר בבעיות של אחרים גם אם זה מפריע לצד השני, רק כדי להשאר יעיל, רק כדי שלא יפטרו אותי בעבור גרסא מתקדמת יותר.

זה כל כך חסר לי, היכולת להקים איזה ממשק סופר יעיל עם בן אדם ,ממשק שגורם לך להבין אחד את השני במינימום מילים ומעשים ובכל זאת לדבר שעות על גבי שעות ופשוט ללהטט עם היכולת הזאת של לייצר פנינים אחד לשני בצורה אינסופית,

וזה קרה

ואני כבר לא יודע אם זה יקרה שוב, בעתיד.