זה חונק אותי.
השקט, השקט שבא אם הכאב. אני לא יכולה יותר להחזיק מעמד.
הכל לוחץ עליי, ההורים מאחור, החינוך מהצד, האהבה מהצד השני והשומן מקדימה.
כל זה מכניס אותי לקופסא, ריקה, שבתוכה רק אני. לבד, יושבת ונרקבת אם עצמי.
אני מגעילה את עצמי, רוב האנשים מגעילים אותי, אני כבר לא יכולה להסתכל לאנשים בעיניים כשהם אוכלים.
אני רוצה להגיד אל תעשו את זה אתם הרי הורסים לעצמכם.
אבל מי אני לשפוט אותם.
אני צריכה לשפוט את עצמי וזה מה זאני מנסה לעשות.
אני יודעת שכשאני ארזה, הוא יהיה שלי ללא היסוס. וההורים שלי יאהבו אותי.
וחברה יכבדו אותי. אף אחד לא מכבד אנשים מכוערים, אף אחד.
כמה זה נעים יהי לשמוע כשיאלו מי אני ויגידו "נו היא, נו הרזה הזאת!"
לא השמנה הרזה!
די.
לא רוצה עוד משקל.
רוצה לאכול אוויר, רוצה לשתות אוויר, רוצה להיות אוויר.
במשך כל השישי-שבת-ראשון אכלתי אולי 1000 קלוריות.
והייתי כל כך גאה בעצמי.
כל מה שאני צריכה לעשות זה לאכול רק בין 15:00 לבין 19:00 וזהו.
וכשאני אומרת לאכול אני מתכוונת למרק, וירקות.
אנשים אוהבים אנשים רזים.
בגלל זה כולם כל כך שונאים אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
