באמת שאין לי כבר כוח
הגוף שלי לא יכול לספוג יותר
הוא בהתמוטטות
אני מרגישה שאני עוד שניה קורסת
כל המערכות שלי קורסות
אני לא עומדת בזה יותר
הנפש שלי כבר גמורה
הלב שלי ממזמן מפונצר
העיניים נפוחות כבר מהרגיל
הדמעות בעיינים שלי אזלו
אני פשוט חושבת שאני הולכת ליפול,
וגם עם תרצו, לא תוכלו לעזור לי לקום
כי אני אפול ככך עמוק
אני מרגישה את עצמי
כבר בירידה
ואין אפחד שיכול
לבוא ולעצור
אותה!
את אותה הנפילה הזאת, את הכאב
את עוגמת הנפש, את הסבל
את הדמעות, את ההתמוטטות הזאת
שאנלא יכולה כבר איתה :\
קטע שלקחי מהבלוג הזה
ואני מקווה שמי שכתבה אתזה לא תכעס
היא יושבת שם, במקום הזה שהיא נמצאת לפני שהיא יוצאת.
והיא מחכה שם כבר הרבה זמן.
הרבה זמן במונחים של ילדה, שבשבילה, שנה אחת היא כמו יום של מבוגר, שכבר ראה הכל.
הכל מצטבר. כל הפגיעות, ההעלבות.
השקרים והבגידות ובעיקר העצבות.
הכל מצטבר בתוכה. ומתחיל להתחבר.
להדבק במין דבק כזה, דביק ומגעיל, מלא באכזבה שהגיעה אליה.
והכל ביחד, כל התחושות הרעות האלה,
גורמות לה להתנפח.
ולהתנפח. ולהתנפח.
וכשקורה משהו טוב- היא מתכווצת קצת. וחלק קטן מתוך ההרגשה הרעה מתנדף, נעלם.
אבל לא להרבה זמן. הוא יחזור החלק הזה, כי במילא תוך רגעים אחדים היא תפגע שוב.
והיא הגיעה לשלב שהיא לא יכולה יותר להשאר במקום הזה.
היא חייבת לצאת החוצה, להתאוורר, ולפרוק את כל מה שהצטבר שם.
אצל אנשים נורמלים זה קורה מידי יום, אולי פעמים אחדות בשבוע, אולי פעם בשבועיים.
אבל אצלה, זה נדיר. זה נדיר שהיא כל כך צריכה לצאת החוצה.
היא מיוחדת כזאת, שונה, היא מעדיפה להשאר בפנים, במקום המוכר לה, ולא לברוח על כל צרה ולשפוך את עצמה לנפש של אחר.
אבל יש מצבים, מעטים מאוד, שהיא כבר לא יכולה יותר.
והיא עולה לאט לאט.
אבל בסוף. בסוף היא יוצאת.
בסוף היא יוצאת, הדמעה, ואיתה יוצאות גם הדמעות האחרות
באמת שהיא כותבת מדהים
תיכנסו אליה היא באמת כותבת מדימה 3>
עם אפשר לקרוא לזה
ערב טוב??
NOA
בבלוג זה
בכל הבלוגים
