על חלקם אני אפרט בפוסט אחר...
כאן אני אכתוב בהקשר לפרק.
בפוסט הקודם הגיבו לי שאני לא יודעת לכתוב בלה בלה בלה בלה..
עכשיו..זו לא פעם ראשונה שאומרים לי דבר כזה...אבל..הפעם האחרונה שאמרו לי את זה היה לפני שנתיים כשרק התחלתי לכתוב חחח...
בכל מקרה.
אני כותבת כדי לפרוק.
רוצים תקראו, רוצים אל תקראו...
אבל כשאמרו לי את זה..אני נשבעת שהתחלתי לצחוק.
חחחח אני מרגישה כאילו אני באה בטענות למישהו..
בכל מקרה...באמת שלא אכפת לי...כמו שאמרתי, אני כותבת בשביל לפרוק.
הסיפורים האלה? זה לא משהו שאני ממציאה...זו אני.
אוקיי...אחרי חפירה קטנה..
"תרדי ממני מה יש לך?!" ניסיתי להוריד ממני את הידיים שלה.
"איך העזת?! איך יכולת לעשות לה דבר כזה?!?!" היא צעקה.
ומיד הבנתי למה היא התכוונה.
היא התחילה לבכות.
אחרי כמה שניות היא עזבה את צווארי.
"איך? איך עשית לה את זה? מה אתה סוטה?"
לא ידעתי מה לענות לה.
"את לא מבינה כמה שאני מצטער על זה" אמרתי.
"לא אכפת לי כמה שאתה מצטער! היא לא באה לבית הספר יומיים, והיא רק שוכבת במיטה כל היום! היא בקושי אמרה לי מה שקרה, הוצאתי את זה ממנה בכוח!!!"
שתקתי.
"תגיד משהו!!" היא צעקה.
"מה? מה אני אמור להגיד?!"
גם היא השתתקה.
"אתה פשוט מגעיל אותי" היא אמרה ומיד עלתה אל החדר שלה.
התחלתי לבכות.
כל מה שרציתי באותו הרגע היה לקבור את עצמי ולא לראות אף אחד יותר.
לא ידעתי מה לעשות.
הדבר היחיד שהיה לי בראש, היה להתקשר לאמלי.
התקשרתי.
"כן ביל" היא ענתה.
"אמלי את בבית?"
"אני עוד בעבודה, עוד שעה בערך אני אהיה בבית..."
"נוכל להיפגש?"
"קרה משהו?" היא נבהלה.
"כן..."
"מה קרה?"
"זה לא לטלפון.."
"ביל אל תפחיד אותי"
פתאום אמלי שמעה אותי בוכה.
"מה!? ביל מה קרה?!?!" היא הרימה את הקול.
"אני כל כך מצטער" בכיתי.
"טוב אני באה" היא אמרה וניתקה.
אמלי הודיעה בעבודה שקרה משהו בבית ושהיא חייבת לצאת בדחיפות.
היא חיכתה בתחנת האוטובוס קרוב ל20 דקות.
"לעזאזל! עד שיש לי רישיון אני עוד צריכה לנסוע באוטובוס?!" היא התעצבנה.
היא עלתה לאוטובוס ותוך רבע שעה הגיעה.
היא נכנסה אלינו הביתה ולא ראתה אף אחד.
"ביל!" היא קראה.
לא עניתי.
לא שמעתי אותה, הייתי בחצר.
היא חיפשה בכל מקום, עלתה וחיפשה בחדרים למעלה.
היא נכנסה אל החדר שלי, הוא היה ריק ומבולגן.
היא נכנסה אל החדר של טום.
"היי טום, סליחה על ההפרעה...ראית אולי את ביל?" היא שאלה.
"מה את עושה כאן? אין לך עבודה?" הוא שאל.
"לא משנה עכשיו, איפה ביל?"
"לא יודע..."
"טוב תודה.." היא יצאה.
"רגע חכי שנייה" הוא קרא.
אמלי נכנסה בחזרה.
"מה?" היא שאלה.
"קרה משהו?" הוא שאל.
"זה מה שאני מנסה לברר"
"לעזור לך לחפש אותו?"
"לא זה בסדר..אני אסתדר..תחזור לעניינים שלך" היא אמרה.
"אם את צריכה משהו תקראי לי"
"תודה"
היא יצאה מהחדר שלו.
היא נכנסה לחדר של קמילה.
"היי קמילה...אני מפריעה?" היא שאלה.
"לא זה בסדר" היא חייכה.
אמלי ראתה שלקמילה אין מצב-רוח, בכלל.
"תגידי, מה קרה כאן?" שאלה אמלי.
"יותר מידי" אמרה קמילה.
"אז מישהו מוכן להסביר לי?! אח שלך בוכה לי בטלפון, אני יוצאת באמצע העבודה כי אני דואגת כמו מטורפת! ביל נעלם וגם את לא מי יודע מה אשת שיחה כרגע. מה נסגר כאן?!"
"לא יודעת איפה ביל ולא אכפת לי, מצדי שימות!" בכתה קמילה.
אמלי הבינה שקרה משהו רציני.
"אז את לא מתכוונת לספר ולהסביר לי מה קרה?" שאלה אמלי בחוסר סבלנות.
"לספר לך מה? שהחבר הכי טוב שלך אנס? שיספר לך הוא בעצמו!" היא צעקה.
אמלי עמדה בשוק.
"מה?!" היא לא הבינה כלום.
"אנס? מה? מאיפה הבאת את השטויות האלה?"
"שטויות? טוב...אם את רוצה נקרא לזה שחברה הכי טובה שלי לא יצאה מהבית יומיים כי אנסו אותה, שטויות"
"ביל...אנס אותה?" היא רעדה.
"כן!"
"א...ני.."
"גם אין מה להגיד..."
"מתי?"
"אחרי מסיבת יום ההולדת שלי"
אמלי לא ידעה פשוט מה להגיד.
"אמלי אני ממש מצטערת אבל אין לי כוח לדבר...נדבר מחר.." היא אמרה.
אמלי הבינה את הרמז ויצאה מהחדר.
"בייייייללללללללללללל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" היא צרחה.
טום יצא מהחדר בבהלה.
"מה את צורחת?!" הוא שאל.
"אני מחפשת את ביל!" היא אמרה.
"את רואה שהוא לא פה!"
"טום אין לי כוח אליך הערב"
היא ירדה למטה בחזרה.
היא ראתה שדלת החצר הייתה פתוחה.
"הנה אתה" היא אמרה.
היא נכנסה לחצר וסגרה אחריה את הדלת.
"שעות אני מחפשת אותך!" היא אמרה.
לא עניתי..
רק ישבתי ובהיתי ביד שלי.
"אני יודעת מה קרה..." היא אמרה.
הנהנתי בראשי.
לא הוצאתי מילה.
עדיין בהיתי ביד.
"למה?" היא שאלה.
משכתי את הכתף כאילו שאמרתי 'לא יודע'
לא הייתי מסוגל לדבר.
"ביל, אני יודעת שלא היית מסוגל לעשות דבר כזה! בחיים! בבקשה דבר איתי.."
עדיין הסתכלתי על היד.
גם אמלי הפנתה את מבטה אל היד שלי.
"מה זה!? היד שלך מדממת!" היא אמרה.
התעלפתי.
"לא! לא! לא! ביללל!!!" היא נכנסה לפאניקה.
היא התקשרה לטום.
"רד לחצר מיד!!!" היא אמרה.
"למה?" הוא שאל.
"ביל התעלף והיד שלו מדממת!"
טום ניתק וירד במהירות.
הם הכניסו אותי אל הבית והשכיבו אתי על הספה בסלון.
"תביאי מים" אמר טום.
אמלי הביאה כוס מים.
היא שפכה עליי את המים.
התעוררתי לאט לאט.
טום הסתכל על הידיים שלי.
יד שמאל דיממה, וביד ימין הציפורניים שלי היו מכוסות דם.
"הוא שוב שרט את עצמו" אמר טום.
"מה זאת אומרת שוב?" שאלה אמלי.
"כשהוא היה קטן והיה בהיסטריה או משהו כזה הוא היה שורט את עצמו ולא היה נרגע עד שכולו היה מכוסה בדם"
"אוי ואבואי" אמלי הזדעזעה.
טום הלך להביא חומר חיטוי ותחבושת.
"אני פה איתך..." אמלי נתנה לי נשיקה על המצח וליטפה את שערי.
טום הביא את חומר החיטוי והתחבושת.
אמלי התחילה לחטא את היד שלי.
זה שרף כמו גהינום אבל לא הוצאתי הגה מהפה.
היא ניקתה את הדם וחבשה את ידי.
"מה נעשה איתך..." נאנח טום.
התחלתי שוב לבכות.
"טום, אני אסתדר מכאן.." אמרה אמלי.
"אני לא משאיר אותו ככה" הוא אמר.
טום כעס. מאוד.
אבל הוא לא יכל להשאיר אותי ככה.
"אל תדאג נו, אני פה. אני אטפל בו. ואני רוצה לדבר איתו לבד"
"בטוחה?" הוא שאל.
"כן" היא ענתה.
"לילה טוב" הוא אמר ועלה למעלה.
"בוא אתה יכול לשבת?" היא שאלה.
הרמתי את עצמי והתיישבתי.
אמלי התיישבה לידי והחזיקה בידי.
"אני יודעת שאתה לא כזה" היא אמרה.
"אבל אני כן..אני אנסתי אותה" אמרתי בעוד הדמעות חנקו אותי.
"אתה רוצה לספר לי איך זה קרה?"
"לא יודע איך..."
לא רציתי לספר לה שכל מה שעשיתי היה בגלל שאני אוהב אותה.
"ובכל זאת?" היא שאלה.
"לא יודע..הייתי ממש שיכור, לא שמתי לב למה שאני עושה...וזה פשוט קרה"
"אז הנה, לא עשית את זה במודע..זה לא עד כדי כך חמור"
"אבל עשיתי את זה! מה זה משנה אם זה במודע או לא?"
"דיברת איתה אחרי זה?"
"כן היום..הסברתי לה הכל והצטערתי כל כך. ואני עדיין מצטער"
"אתם כבר לא ביחד?"
"ובצדק..אני לא יכול להמשיך ולפגוע בה..אני פשוט בן אדם נורא! לא מגיע לי לחיות!" בכיתי.
"שתוק! אני לא רוצה לשמוע את המילים האלה יותר!"
"אז מה עושים? איך ממשיכים?!"
"ממשיכים...החיים לא נגמרים בגלל טעות אחת"
"ואם כן?"
"אני לא אתן לזה לקרות!"
חיבקתי אותה.
"אני צריך אותך כל כך.." אמרתי.
"אני כאן איתך. אני לא הולכת לשום מקום" היא אמרה.
פתאום היא התחילה להרגיש משהו מוזר.
"אתה רותח" היא אמרה.
"איפה מד החום שלכם?" היא שאלה.
"בארון התרופות" אמרתי.
אמלי ניגשה לארון התרופות וחיפשה את מד החום.
היא עשתה בלאגן שלם עד שמצאה אותו.
היא רצה אליי ומדדה לי את החום.
"39.6 ?!?!?!? ביל אתה קודח!!!" היא נלחצה.
"אז מה..?"
"אז מה?! אז אני לוקחת אותך עכשיו אל החדר ומנסה להוריד לך את החום!"
היא עזרה לי לעלות אל החדר.
הרגשתי חלש כל כך.
אמלי טיפלה בי עד הבוקר.
היא ניסתה תרופות, קומפרסים על המצלח, שום דבר לא עזר להוריד לי את החום.
לקראת הבוקר היא הצליחה להוריד לי את החום ונשארה לשבת ליד המיטה שלי.
נרדמתי.
ניקולס וויקי
השעה הייתה 7 בבוקר.
ניקולס התעורר והלך להכין קפה.
בזמן ששתה את הקפה הוא קרא את העיתון.
פתאום החלה רוח פרצים שהקפיאה את הבית.
הוא הלך לסגור את החלון.
"היי!!!! יורד שלגגג!!!!!" הוא צעק.
הוא נזכר בימים שכשאמלי והוא היו קטנים הוא היה הראשון שידע על כך שיורד של בחוץ, הוא היה יוצא החוצה לוקח קצת שלג בידו וזורק על אמלי בתוך הבית.
הוא יצא החוצה, למרות הקור הנורא.
לקח קצת שלג בידו ורץ לכיוון החדר של אמלי.
החדר של אמלי היה חשוך והוא לא ראה כלום.
הוא ניגש אל המיטה וזרק את השלג על מי ששכבה שם.
"בוקר טובבבבב" הוא צרח.
נשמעה צרחה.
צרחה שהוא לא הכיר.
ואז הוא הבין שזו לא אמלי.
הוא הדליק את האור וראה את ויקי יושבת על המיטה ורותחת מזעם.
"אמממ...סליחה?" הוא ניסה שלא להתפוצץ מצחוק.
"סליחה?! אידיוט אני קופאת מקור!! סליחה?!" היא צעקה.
"חשבתי שאת אמלי" הוא היה נבוך.
"אמלי נשארה אצל ביל אתמול, היא הודיעה שהוא חולה והיא נשארה לטפל בו" אמרה ויקי.
"ולא חשבתן להודיע גם לי? הייתי חוסך משנינו את הקיפאון בוקר הזה"
"היית חוסך את קיפאון הבוקר הזה אם לא היית כל כך מטומטם!!!"
"בואי אני אפצה אותך בשוקו חם" הוא אמר.
"טוב תן לי להתלבש אני כבר באה..."
ניקולס יצא מהחדר.
כעבור כמה דקות ויקי יצאה מהחדר והלכה אל המטבח.
היא התיישבה מול ניקו.
"בוקר טוב" הוא אמר.
"בוקר" היא צחקה.
"אני באמת מצטער, חשבתי שאת אמלי" הוא אמר.
"בסדר נו מה כבר אני יכולה להגיד..קרה.." היא חייכה.
ניקולס קירב אליה את הכוס עם השוקו.
"תודה" היא אמרה.
"פעם ראשונה שיוצא לנו להיות לבד" הוא אמר.
"אממ..כן אני מניחה.."
"טוב אז יש לי הזדמנות להתנצל.."
"על מה?"
"על לפני חודשיים בערך..."
"אויש עזוב.."
"לא, חכי רגע. אני לא הייתי בסדר. היית במצוקה ואני לא הסכמתי לעזור לך"
"ניקו זה בסדר! זה בסדר גמור. אתה צדקת לגמרי, לא הכרתם אותי ולא ידעתם אם אני מסוכנת או משהו כזה. אין לך על מה להצטער"
ניקולס חייך.
"אז..את רעבה?" הוא שאל.
"האמת שכן..." היא חייכה.
"מה בא לך?"
"עזוב אני אכין לבד...אני לא רוצה להטריח אותך"
"נו מה? תני לי לפצות אותך!"
ויקי צחקה.
לפתע ויקי הרגישה בחילה מטורפת.
היא רצה אל השירותים והקיאה.
ניקולס רץ אליה עם כוס מים.
ויקי כמעט נחנקה.
"תגידי מה יש לך? את מקיאה הרבה...אולי את חולה?" הוא שאל.
"אני בסדר באמת..זה יעבור.." היא אמרה כשדמעות בעיניה.
"ולמה הדמעות?" הוא שאל.
"נו כי הקאתי זה תמיד מוציא לי דמעות" היא שיקרה.
"לא מאמין"
"לא ביקשתי שתאמין"
"ויקי נו אני רוצה לעזור"
"אין איך לעזור לי" היא התחילה לבכות.
היא נפלה על ברכיה והחזיקה את בטנה.
"אני שונאת אותך! רק צרות הבאת לי!" היא פנתה את הבטן שלה.
ניקולס היה מבולבל.
ואז הוא התחיל להבין.
"את...?" הוא שאל.
"כן. עומד להיות לי ילד, או ילדה..לא אכפת לי..אני לא רוצה אותם בכלל!"
ניקולס התחיל לחשוב.
באותו הרגע טום נכנס אליהם הביתה כדי להגיד לניקולס שאני לא אגיע לעבודה כי אני חולה מאוד.
הוא חיפש את ניקולס ואז הוא שמע רעשים מהשירותים.
הוא ניגש ושמע את ניקולס וויקי מדברים.
הוא החליט לצוטט מחוץ לדלת.
"רגע רגע רגע!" אמר ניקולס.
"מה?" שאלה ויקי.
"אמרת שעד אותו הערב היית בתולה..."
"נו ו..?"
"אז זה מאותו הערב?"
"כן...לצערי.." היא שוב בכתה.
"טום..סיפר לי שהוא היה איתך באותו הערב..."
"מה?! למה נראה לך?!" היא נבהלה.
"אל תנסי להתחמק עכשיו. זה אומר ש...שטום ה...אבא?"
"שאני מה?!" טום נכנס בבהלה.
אחחח אני אוהבת סופים שכאלה :)
אבל יצא קצר ><
יאללה לתגובות :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~DiNtZ~
