התנהלות החיים אינה מקרית, התנהלות חייך הינה מראה של מעשייך

29 באוקטובר 2009,י"א חשוון תש"ע-יום הזיכרון ה-14 לרצח רבין,ועכשיו גם לפטירת סבי,ז"ל.

טקס,אחותי על הבמה-מתרגשת בשבילה,היא חמודה מלמעלה.

הפלאפון רוטט,אמא מתקשרת-אני לא עונה.

אמא מתקשרת שוב,ושוב,ושוב ואני,לא עונה.

מביטה על הצג-שש שיחות שלא נענו-הבטן מתהפכת,הרגשה מוזרה,הלב כבר יודע שמשהו קרה.

מחשבות רבות מתרוצצות,האם,לא..אני לא רוצה...לא,לא ולאאאא,לא הוא ולא עכשיו.

אני חושבת על הגרוע מכל,אבל גם הכי אפשריי,לצערי.

בשביל להרגיע את עצמי,מתחילה להמציר אפשרויות לא מציאותיות,כמו,אולי זכינו במליון דולר,אולי,אולי זכינו במשו,אולי,אולי ואולי.(הכל שטויות)

חבל שזה רק אולי.

"..ארץ ציון וירושלייים"-הטקס תם.הלב דופק,

יוצאת בריצה ומוציאה שיחה לאמא.

אמא עונה,בוכייה,

בין הדמעות מצליחה להוציא כי סבא נפטר.איננו עוד.

אני מנתקת מהר,לא יכולה לעצור את הדמעות.

מחפשת את אחותי בין כל ההמולה כדי ליידע גם אותה.

היא,לא מופתעת.

בדקות הראשונות שומרת ע ל קור רוח ואומרת לי כי עכשיו כבר איננו סובל.

איינו כואב.

טוב לו,עכשיו הוא עם ה',והוא זה שייגן.

ההלוויה הייתה מהירה,

מלאה בוכייה שקטה.

כשהכניסו את גופתו הצנומה לתוך בור עמוק,מלא חול ואבנים,ובבפנים הורידו את הטלית,הזדעזעתי.

מה?עירום?!

ועוד אח"כ אבנים?!

אחד הדברים שאינני מבינה ביהדות,זה זה.

סבאש לי,זכרונך לברכה,הייה הסבא היחיד שהכרתי וזכיתצי לאהוב. סבא נהדר,מפנק,אוהב,מצחיק,ובעל ידי זהב.והכי חשוב-הענקת לי אבא מושלם.

לפני כחצי שנה,חלה.

הוכנס לבית אבות,לטיפול,

לא זכר אף אחד.

בכה התייסר,ולאט לאט נעלם.פשוטו כמשמעו.

פשוט,אוהבת אותך וכבר מתגעגעת.

ומבקשת את מחילתך,לעולם לא שוכחת,

גליצ'קה שלך.