כשאני מתחילה לספר.

טוב, קודם כל, סליחה שלא עדכנתי כל כך הרבה זמן. סתם שכחתי, ופעם אחת המחשב הדביל הזה, או הישרא הדביל הזה, לא נתן לי לעדכן. אז הנה פרק חדש D:

 תגיבו [:

"ריק! תנמיך ת'רעש הזה! ריק!!!" צעקה ויקה, אחותו הגדולה של ריק.

"וואי קרציה.. תעזבי ת'בית כבר!"

"סתום ת'פה ותנמיך ת'דבר הזה!"

"זה לא דבר, זה גאנז אן רוזס, ואם יש לך בעיה לכי מפה"

"מ'כפת לי מה זה החרא הזה?! תנמיך את זה!"

"לא בא לי!" אמר ריק והגביר את המוזיקה לעוצמה המקסימלית.

"ריק יא דפוק! כל הבית רועד! תנמיך את זה!!!"

"מה?! אני לא שומע!" הוא אמר והתפקע מצחוק.

"דפקט.."

"מה? כבר אמרתי לך, אני לא שומע כלום!"

'מה היא חושבת שהיא?! אלוהים.. שתעזוב ת'בית. היא בת עשרים ואחת, היא לא אמורה לעזוב כבר?! שתלך..' הוא חשב.

Don't ya think that you need someone Don't ya think that you need somebody Everybody needs somebody You're not the only one You're not the only one  
הוא שמע בקושי את הפלאפון שלו מצלצל, וכיבה את המוזיקה בתקווה לגלות מאיפה מגיע הצלצול ולענות.

לאחר שנפל פעמיים, הוא ענה.

"ריק."

"מנשמע?" זה היה דניאל.

"הכל טוב. איך אתה?"

"סבבה.."

"קיבנימט אחי, מה עובר על כולם?! מה זה הדיכאון הזה??!"

"אני יודע.. דיכאון רגיל כזה, אני מניח."

"ואיזה סיבה יש לכדורסלן שובר הלבבות שלנו להיות כה מדוכא?" שאל ריק בחשד.

"אני יוצא עם אלי ואנה שונאת אותי."

"אתה יוצא עם אלי?! סחתיין אחי! ממש הצלחתי עם הילד הזה.. למה אנה שונאת אותך? היה לה סיפור אהבה די ארוך עם אלי לא?"

"ממש סיפור אהבה! סיפור אהבה נפלא שמעולם לא התחיל, והתחלף במכות, קללות, מספר ניסיונות מקוריים לרצח, שנאה של החבר הכי טוב, ושאר דברים מהנים!"

"אה, כן, לי היה סיפור אהבה עם אלי.. או שזאת הייתה מישל? עזוב, אני לא עוקב אחרי החלפת החברות שלי.." אמר ריק בציניות מסויימת.

"דפוק.."

"חלאס לקרוא לי דפוק! גם אתה, גם אחותי! תיכך גם בנות יתחילו לקרוא לי ככה!"

"למה אחותך קראה לך דפוק? ז'תומרת, חוץ מהעובדה שהיא אחותך"

"שמעתי גאנז בפול ווליום. היא צריכה להודות לי, אבל לא! חס ושלום! הרי היה עדיך שאני אשמע שמוקיו קוקסל בפול ווליום!"

"נו באמת.. היא לא אמורה לעזוב את הבית כבר?"

"זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי"

"מתוחכם."

"טוב, בגלל שאתה מבריז לנו לטובת אלי, אני אלך לי להתארגן למסיבה. בהפגנתיות, כמובן."

"ביי אחי."

"ביי יצור."

הוא ניתק והלך למלא דלק במכונית.

"קאסי, אכפת לך ללכת לאסוף את אחים שלך מבית הספר?"

"טוב אבא!"

היא לקחה כסף לכרטיסייה חדשה, והלכה לעבר התחנה.

בזמן שחיכתה לאוטובוס היא חשבה. חשבה על אמא שלה, שנפטרה לפני ארבע שנים, כשקאסי הייתה בת שלוש עשרה, ואחיה היו ממש קטנים, התאומות היו רק בנות שנה וקצת. שבעה אחים. תאומות, תאומים, ושלישיה. שבעה אחים. מריס, אמה, עומר, דרייק, איימי, מרינה ודראן.

והיא הייתה צריכה לחזור עם כולם באוטובוס עכשיו. הרבה ניקובים.

"קאסי!!" צעקו כולם כשראו את אחותה מתקרבת, וקפצו לחבק אותה.

"היי קטנים" היא אמרה, והעניקה לכל אחד מהם חיבוק.

כשעלו על האוטובוס הם תפסו שני כיסאות שהיו מיועדים לארבעה אנשים.

הנהג הסתכל עליהם בזעם.

"מה אתה רוצה? גם את אחים שלי כבר אסור לי להסיע?!" אמרה קאסי בזעם.

טוב, זה ממש גרוע. תרגישו חופשי להביע ביקורת.

נועה.

פיס.