אם אלה החיים?

ילדה מלנכולית הייתי,

ילדה מלנכולית אשאר.

יש משהו כובש במלנכוליות,

משהו שלא רוצה לתת לך ללכת,

וכשאתה נכנס לזה,אתה כבר לא תצא.

כאילו באמת עם כל השמחה שאני חווה,

וכל חוויה חדשה,וצחוק חדש,ושיר חדש,

המלנכוליה שם,

לפעמים מחזיקה לי ביד,

לפעמים אורבת לי בפינה עד הרגע המתאים,

לפעמים ערה,לפעמים רדומה.

אבל היא תמיד שם,

ואין מזה דרך מפלט,

והאמת אני גם לא מחפשת.

כי כשאתה מכיר את המלנכוליות,אתה לא רוצה שהיא תלך.

יש בה את המתיקות,

הרגשות שהיא שולחת,

שכבר כואב לך במעיים,

נו אפשר לא לאהוב את זה?

האם מישהו אוהב לא להרגיש?!

זאת אחת הבעיות שלי,

אני בן-אדם אמוציונאלי,

כל רגש שהוא,אני מרגישה בעוצמות חזקות פי 2.

כשאני אוהבת-אני אוהבת.

כשאני כועסת-אני כועסת.

כשאני שמחה-אני שמחה.

כשאני עצובה-אני עצובה.

אני טועמת את הרגש עד הטעם הכי קטן,

עד החוויה הכי פרטנית.

שרוב האנשים מפספסים ברגשות שלהם.

ואולי זה משהו רע?

...

מה יכול להיות רע ברגש?

אז קצת כואב בבטן,והלב מכפיל פעימותיו.

זה כיף לא?