קיצר.. יאפ.. אמא שלי? בבית החולים ..
איך הכל התחיל??? בערך ככה..
היום בשעה 4 לפנות בוקר, היא מתעוררת,
ופשוט בוכה מרוב כאבים.. וצורחת וממש ממש כואב לה.
אני כמובן מתעוררת איתה (ב4 וחצי בבוקר..).
בשעה 5 וחצי היא מזמינה מונית לבית החולים, ונוסעת.
משאירה לי את הכרטיס אשראי, וסיסמא (:0)
אני מתקשרת אליה איזה 100 פעם.. אבל היא לא עונה.
ככה כל הבוקר.. עד השעה 12. אז היא עונה, אני מדברת איתה
ב-י-ד-י-ו-ק 12 שניות, ככה הייתה השיחה:
"הלו אימא? איפה את?"
"אני בבית החולים.." היא עונה בקול סדוק
"אבל אמא מה מה את מרגישה עדיין רע?"
"כן.. אפילו יותר רע"
"מה יש לך?"
"לא יודעת.."
"מתי תחזרי"
"לא יודעת.."
"אבל.."
"טוב ליזה אין יל זמן לדבר אני צרכיה לנוח ביי"
"בי.."
ואז בהמשך היום התקשרתי אליה שוב, ובפעם ה100 היא ענתה:
"כן?"
"אמא את מרגישה טוב יותר?"
"לא עדיין רע מאוד"
"מה יש לך"?
"עוד לא בטוח.. או אבנים או דלקת או יותר גרוע"
"אבל אמא מה אני אעשה לבד בבית?"
"ליזה דיי אני צריכה לנוח ביי"
"בי.."
טוב נו.. השיחה השניה הייתה בדיוק אחרי המיבחן בתנך.
איזה מורה נחמדה.. אמרה לי לא לידאוג, ואם אני לא מסוגל לעשות
את המיבחן, אז היא תדחה לי אותו. ולא נורא אם עוד לא עשיתי את העבודת
הגשה.. רק שאני לא אדאג..
וכולם בבצפר כאלה נחמדים.. אפילו נסטיה! היא כזאתי אם אני
צריכה משו, או לבוא לישון אצלה, או סתם תמיכה נפשית..
שום דבר (כמעט) לא יעזור לי עכשיו..
אני רק רוצה שהיא כבר תחזור.. מפחיד בבית לבד.. והכי גרוע?
אני אל ידועת אין להישתמש בכרטיס אשראי!!
><
זהוא.. זה היום שלי.. ואז מהמורה לתנך גם פולינה המכנחת גילתה,
ודיברה איתי, וכרגיל דיברי תמיכה.. וחברות שלי היו סביבי כל היום.. אבל..
הם לא מבינים? כלומר תודה והכל אבל במצבים כאלה טוב להיות
ליד חברות, נכון אבל זה עדיין לא קל.. אני מעדיפה לשתוק יותר, ולא לדבר
על זה, בתקווה שלא יקרא לה כלום ושהיא תחזור הבייתה בשלום..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
