טוב, עשיתי את זה, פתחתי בלוג.
רק לאחרונה התלבטתי אם כדאי לי סופסוף לשתף אנשים אחרים בדברים שעוברים עליי, אם כי אני חושבת שבערך לפני שנה כבר הבנתי שאי אפשר לשמור על זה יותר בסוד.
אז ככה:
קוראים לי לילית, ואני גרה בשכונה נידחת בחיפה. אני סתם עוד ילדה בת 14, ש...בואו נגיד רק שאין לי כל כך הרבה חברים.אבל זה בסדר, כי אני מעדיפה שקט על פני רעש, ומעדיפה להתבודד ולקרוא ספר מאשר לצאת בחבורה רועשת ולהשתולל.
אבל זה לא שאין לי חברים בכלל. אני מאוד אוהבת את אליס ומיכאל (אני כבר מחכה שמיכאל יחזור מבוסטון...), החברים הכי טובים שלי. אני מוצאת בהם נחמה בימים שבהם אני כבר לא יכולה לסבול יותר את מה שקורה לי, והעניין הוא שהימים האלה באים לעיתים קרובות יותר ויותר, במיוחד מאז שנה שעברה.
ברגעים של כתיבת שורות אלו, ההרגשה הזאת חזרה. ההרגשה של יד המונחת על הכתף שלי. יד שנוכחותה אמיתית, אך מגעה כאוויר מלטף. בהתחלה, לפני שנתיים,, הייתי מוטרדת מההרגשה הזאת. עכשיו זה כבר עניין של מה בכך. זה אפילו מנחם. כך או כך, אין טעם להסתובב ולהביט אחורה. זה לא משנה.
טוב, כבר כתבתי יותר ממה שתכננתי בשביל פוסט ראשון. רק רציתי להגיד תודה לאליס שעיצבה לי את הבלוג, תודה, אני מתה על זה. =]
ואני יודעת שריק פה, אבל אני גם אעדכן את הרשימות מתישהו בעתיד.
(פאק, ייקח לי זמן לקלוט איך משתמשים בישרא...)
ביי. 3=
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Not a Joker