לילה טוב,אף אחד .

הדמעות חונקות , ועוד מעט אני כבר לא אהיה בנייכם חברים מדהימים שלי.

עוד מעט אני אשכח מה זה חיבוק מבן אדם אוהב, ואיך נשמע צחוק, שאתה רוצה לשמוע.

מה שמחזיק אותי שלמה , הוא זה שאתם תהיו פה, לחכות לי . ולחבק אותי כשאני אחזור.

הייתי נותנת הכל , כדי שהזמן יעצור מלכת , שנהייה אנחנו , לתמיד. לא ניפרד אף פעם.

 אבל לצערי, זו בקשה מוגזמת ובלתי אפשרית .

אבל , תהיו בטוחים , שאני לא אשכח אותכם, אף פעם לא אפסיק לחשוב עלייכם .

אני לא אשכח את האנשים ששנים,טיפטפו לתוכי טיפות מוסר ואהבה , שלווה וחברות הדדית וטהורה.

וכמו שאפרודיטה שלי אמרה , אנחנו תחת אותו הירח , מוארים באורו הלבן ,ואין מקום שבו אני רחוקה ממכם .

אני אוהבת אותכם , ואף פעם לא אפסיק לחשוב עלייכם ולאהוב אותכם , ניפגש ב1 ליולי בעז"ה .

כבר אין לי תירוץ לזה שאני מסתכלת פתאום על נקודה אחת .

אני שוקעת במחשבה, בלי לשים לב אפילו . פתאום אבא מעיר לי , למה אני שותקת . או מרכינה את הראש לרגע.

מה אני רושמת כל היום , ולמה העיינים שלי אדומות בבוקר.

הראש שלי עסוק בכל מני מחשבות טובעניות ואיך אני אסתדר שם, לא כ"כ מדאיג אותי. מדאיג אותי

איך אני אסתדר בלי אנשים , שסללו איתי דרך .

הם לימדו אותי אושר מהו , אהבה מהי . בנינו ביחד ,שברנו ביחד .

למדתי לחיות בעזרתם , למדתי לשרוד בנייהם , אבל לשרוד בלעדייהם , לא למדתי. הם שכחו להראות בפניי

את האפשרות, שאולי . יום אחד כל זה יתפרק.

והנה, הימים עוברים , לאט לאט הרגע הזה מתקרב, עוד מעט ואני ממריאה מפה, רחוק מכאן .

אבל כולנו תחת אותם שמיים , מאורם באותו אורו של ירח .

מה שמפריד בנינו , זו חלקת אדמה קטנה , ומים .

אין דבר שאני אוהבת יותר ממכם חברים, תודה על רגעים נפלאים .

תודה שאף פעם לא שכחתם להרים אותי , כשנפלתי ושכחתי איך קמים וממשיכים האלה, אל האור בקצה המנהרה החשוכה הזאת.

בעייה לעקוב אחרי הבלוג , כי כבר אין אינטרנט בבית . וללכת לחברות רק בשביל אינטרנט לא נחמד בכלל .

אז אולי זה יהיה העידכון בין האחרונים שלי לתופה האחרונה הזו בארץ .

עוברת עליי תקופה עמוסה ביותר,אריזות , חרטות , נפילות . אבל אני יודעת להתמודד עם קשיים ואני חושבת

שאני מצליחה להתמודד עם זה.

אני אשקר אם אני אומר שאני ל-א מחכה לזה, אני באמת מחכה לזה , אני רוצה להתנסות, ללמוד דברים חדשים ,

להכיר אנשים שונים .

אבל אני יודכעת שאני מחכה לזה, ושם אני אחכה לארץ, לחזרה לכאן . ואני אחזור , שבועה.

ובנסוף לכל הצרות , נפל ליבי ברשת האהבה, והתאהבתי. דווקא לפני הטיסה.

אבל נשבענו שנהייה ביחד לנצח , זה מה שמחזק אותי.

למרות שהוא לא פנוי , למרות שאני לא נמצאת בלב שלו , יש משהו שמחזיק אותי בין תהום לאדמה ,

ואומר לי לא להרפות , לחזק את הרצון , כי בסופו של דבר,הכל לטובה.

אם אני נעלמת , זה לא תלוי בי .

שום דבר ממה שקורה לא תלוי בי בזמן האחרון .

גם הרגשות אלייך לא תלויים בי יקירי, זה קרה.

[היום סיפרתי לזאור שאני טסה,אמרתי לו שאני אחזור לאן , לשרת בצה"ל ולחיות פה וגם למות . מורעלת.]

עד כאן ?ואולי זה העדכון האחרון ,

אוהבת .

אני .