אני יודעת שהכותבת היא קצת אימואית ולא שמחה כמו שאני בדרך כלל.. אבל פשוט היום היה לי נורא עצוב..
אני אתחיל מהבוקר עד עכשיו:
קמתי מוקדם בבוקר (סביבות 7 בערך) והיו בלאגנים בבית של היציאה לבצפר גן וכולי (האח הקטן שלי עדיין לומד והאח השני בגן).
אני אישית קמתי כי היה לי מבחן כניסה באלון לכיתת דוברי אנגלית.. אני לא אפרט על איך היה וכאלה.. היה בסדר :]
אחרי המבחן אבא החזיר אותי הביתה ואז את אח שלי ואז את האח השני ונשארתי בבית עד שהייתי צריכה ללכת לבוסתן.
היום היה השיעור האחרון שלי שם נכון לשנה הזאת.. ואולי בכלל.
בקלאסי יש לנו שעתיים, אז שעה רקדנו ושעה ישבנו ודיברנו על השנה, עלינו, על הקיץ וכרגיל ישבנו ואכלנו כל מיני דברים שהבאנו כי זה שיעור אחרון אז תמיד בסופ"ש מביאים כל מיני ממתקים ועוגות וכאלה ^^.
אחר כך הלכנו למודרני, ששם לא רקדנו בכלל אלא רק ישבנו ודיברנו, ואפילו זה לא הספיק.
בעיקרון יש לנו שעה וחצי מודרני, אבל בסוף לקח לנו שעתיים לכל הדיבורים ~~"
ישבנו במעגל ועשינו סבב דיבורים שכל אחת (ואחד XP) מאיתנו דיברה (ודיבר..) על השנה ועל שנים קודמות וכל מיני.
כשהגיעו לאחת הבנות אז היא דיברה והתחילה לבכות, וזה היה לגיטימי לגמרי, לא חשוב.
וכשהגיעו אליי אני גם התחלתי לבכות.. כל כך הרבה זמן לא בכיתי.. ובכיתי הרבה.
אני פשוט לא יודעת מה אני אעשה עם עצמי שנה הבאה; יש לי כל כך הרבה התלבטויות לגבי שנה הבאה שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי!
מצד אחד: אני רוצה כל כך להישאר בבוסתן כי אני עושה דברים שעושים לי טוב ויש שם אנשים שאני אוהבת ולרוב יכולה לסמוך עליהם. חוץ מהעניין הזה ששנה הבאה אנחנו נהיה גרייד 8 במחול שזו הקבוצה הכי מתקדמת מבחינת הבוסתן בריקוד.
מצד שני: כל השנה חשבתי על איך שאני רוצה כבר לעזוב את הדסים ולעבור לאלון כי זה באמת בצפר טוב עם אווירה טובה (הרגשתי את זה כבר היום) ואם אני אשאר בבוסתן אז זה יעמיס עלי עוד יותר אבל ככה אני גם לא אפספס דברים שאני לא רוצה לפספס!
אני אחת שנורא מפחדת מלפספס דברים.. ויש כל כך הרבה שאני רוצה לדעת ולעשות!
למשל- אני רוצה לדעת לתפור, אני רוצה לדעת קראטה, חץ וקשת, סייף, לגלוש, לעשות באנג'י, לעשות צניחה חופשית, ללמוד יפנית ועוד דברים! ואני רוצה לעשות את הכול ומפחדת לפספס!
אני לא חושבת שאי פעם קיבלתי כל כך הרבה חיבוקים בבוסתן. כשאנשים ראו אותי בוכה הם באו וחיבקו אותי וזה עשה לי כל כך טוב! ודירבן אותי!
ועם זאת, זה לא עזר לדילמה שלי.. זה רק גרם לי לחשוב עד כמה אני אתגעגע לאנשים שם אם אני אעזוב.
ולבוא לבקר אותם ולראות הופעות שלהם זה פשוט לא מספיק ולא אותו דבר כמו לעבוד איתם להעלות את ההופעות האלה איתם!
והם גם אמרו לי "אבל את תבואי לבקר!" ו"אנחנו נתגעגע אלייך כל כך" וגם "בהצלחה בכל מה שתעשי!" ולא רק זה אלא גם "את בטוח תצליחי, את כל כך מוכשרת!!" וכל הדברים האלה מדרבנים אותי להמשיך הלאה אבל עדיין להישאר! כי אני לא רוצה לעזוב שם אף אחד!!
לסיכום, יש סיכוי ששנה הבאה אני לא אעזוב.. אבל אני מפחדת ממה שיקרה ככה או ככה..
אחרי שאנשים ראו את הערב מחול שלנו, יענו המופע סופ"ש, אשכרה אמרו לי לא לעזוב, אל תעשי את זה (אנשים שראו את המופע).
אמא שלי כל כך רוצה שאני אמשיך, ואני מבינה אותה; כל כך התקדמתי מאז שהגעתי לשם, ואני יודעת את זה! וחבל לי לעצור את זה.. למרות התיכון.
תמיד יש מצב שאם אני לא אהיה מרוצה באלון והבוסתן יהיה ממש חסר לי אז אני אנסה לראות אם אני יכולה להיזחף לדרור ולחזור לבוסתן P:
*אהמ*אהמ* אנשי דרור*
אחלו לי בהצלחה בהמשך הדרך, ואנא עזרו לי בדילמה קשה זו,
dark~shit
נ.ב
אני ממש מעריכה את כל מי שקרא עד כאן.. הפעם זה ממש חשוב לי שיקראו את זה..
תודה ^^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
