אם רק תיתן לי יד

שלום כולם [=

טוב אם יש שגיאות וכאלה אז זה בגלל שכתבתי את זה באיזה אחת בלילה

(זה פשוט היה הרבה זמן בטיוטות P=)

ואין לי כוח לבדוק עכשיו הלכל מההתחלה..

אז... ניב ונטע תסלחו לי XD...

החתימות לקוראים הקבועים: (מותאם לעיצובים שלכן)

(מקווה שאהבתן)

אם משהו רוצה להצטרף בתור מנויי או קוראים קבועים רק תגידו (או תצטרפו למנויים... ברשימות)

וככה תדעו על כל פרק שיוצא וגם תקבלו חתימה [=

טוב לפרק....

פרק שני

כל פעם שהיא שאלה אותו את השאלה הזאת הייתה בתוכו כזאת התלבטות ענקית.

מה להגיד?

במובן כלשהו היא כן ישנה. אבל אם הוא היה אומר ללבי שהיא ישנה היא הייתה עונה כמו פעם קודמת:

"אבל אורי למה היא ישנה כל כך הרבה זמן? היא עדיין לא ראתה את הציור שעשיתי לה?

אתה חושב שהיא תתעורר בזמן לארוחת ערב היום?"

היו לה כל כך הרבה שאלות ואורי פשוט לא ידע מה לענות עליהם.

הייתה בה תמימות כזאת אמיתית.

"אני לא יודע. אפשר לבדוק אם את רוצה" אמר לבסוף לאחר מחשבה קצרה.

"טוב. אתה חושב שמותר לי להעיר אותה כבר או שהאישה המעצבנת עם החלוק הלבן והדבר הכחול הזה על הפה תצעק עליי שוב?"

היא שאלה אותו בזמן ששמה את כפכפיי הצמר הלבנים שלה.

"אני חושב שכדי שהיא תתעורר לבד" הוא אמר.

היא החזיקה לו את היד והם הלכו יחד לכיון המעלית.

כשהם נכנסו למעלית האישה שהייתה בתוכה נראתה קצת מבוהלת.

היה קשה לראות ילדה כל כך קטנה וכל כך שברירית פצועה באופן כל כך נוראי.

ליבי לחצה על כפתור המעלית של קומה שלוש.

כשנפתחה הדלת בקומה חמש האישה שהייתה איתם במעלית יצאה.

"בטח נולד לה קרוב משפחה חדש" אמר אורי. "זאת הקומה של היולדות".

"באמת?" שאלה "יש כאן תינוקות?"

"כן. כמעט בכל בית חולים יש תינוקות" אמר.

"אה" אמרה. הם יצאו מהמעלית והלכו לכיוון אמה של ליבי.

כשהם הגיעו לחדרה ליבי נשכבה על המיטה ליד אמה ואורי ישב על הכיסא לייד.

"אתה חושב שהיא גם מתגעגעת לאבא?"

שוב השאלות האלה שלה.

השאלות שאורי לא ידע אף פעם מה לענות עלייהם.

"אני חושב שכן. אבל היא גם בטח מתגעגעת עלייך"

הוא אמר בנסייון להעביר את הנושא.

"איך זה יכול להיות שהיא פה ליידי אבל אני בכל זאת מתגעגעת עלייה?"

אמרה בזמן שהיא משחקת עם ידה של אמא.

"כי את לא דיברת איתה כבר חמישה חודשים. מאז מה שקרה"

הוא אמר בשקט.

"אורי למה אתה נשמע עצוב כל כך?"

היא התיישבה על ברכיו.

"אני? עצוב? מה פתאום!" אמר בקול שמח מזוייף בנסיון לעודד את ליבי.

"טוב" היא אמרה.

"את רוצה לחזור למחלקה?" שאל

הם נכנסו למעלית ואורי לחץ על כפתור שמונה.

כשהם הגיעו לקומה אורי עמד לצאת מהמעלית.

"חכה רגע אורי" היא אמרה.

הוא חזר למעלית והיא לחצה על חמש.

"חמש? לתינוקות?"

הוא שאל.

"כן" אמרה והרימה את ראשה לכיוון אורי.

היה לה חיוך על הפנים. חיוך גדול.

עריכה:

כולם כנסו לאתר כי זה כ"כ חשוב!!!

וואי יש לי צמרמורת!!!

כנסו!!!