קרוב להפליא ורועש להחריד

אצלי אין אפור.

זה או טוב או רע.

או שהכל פשוט מושלם או שהכל על הפנים..

זה לא שזה באמת ככה.. אני יודעת שהכל תלוי בי, אבל ככה זה יוצא.

ולפעמים השחור והלבן מתערבבים, ואני לא מצליחה להחליט מה עכשיו.. טוב או רע.. ואז אין אפור, רק בלאגן.

עזבו, אף פעם לא הצלחתי לכתוב מה עובר לי בראש.

עכשיו טוב.

עם החברים טוב.

איתו טוב.

עם החניכות טוב.. עד כמה שיכול להיות טוב.

עם הצוות שוב טוב (:

בלימודים לא מדהים, אבל ככה זה.

וזהו.

פעם הייתי מסוגלת לכתוב עמודים שלמים של מילים, חפירות על החיים ועל דעות ואמונות, חפירות שאף אחד לא קורא בקיצור. ועכשיו כלום כבר לא יוצא, הכל מבולבל. ולפעמים אני כ"כ מאוכזבת מעצמי, ושניה אחר כך אני מרוצה. אני לא מסוגלת לחייך ולהיות תמיד שמחה, ואני לא יכולה תמיד להיות בדיכאון, ואני לא יכולה לכעוס להרבה זמן, אבל כשאני כועסת הכל מתפרץ.

והכל נכנס ללב.. כל מילה, כל הערה, כל מבט, צחוק.. כל דבר שמופנה נגדי נחרט בזיכרון, כמה שאני מנסה לשים קצוץ.. זה אף פעם לא ככה.

אני מוקצנת. אני יודעת שאני כזאת. אני בנאדם שמחליף מצבי רוח תוך שניה. אני לא יודעת למה.

ולא, אני לא אוהבת את זה.

קשה לי לתאר את עצמי בעצם.. כי לפעמים אני מרגישה שיש לי מלא ביטחון עצמי, ולפעמים אין לי בכלל. ולפעמים אני הכי נחושה בעולם, ורגע אחרי אני חסרת מוטיבציה לגמרי.

זה לא כל כך רע.. זה סתם מבלבל.

ככה זה יוצא.

3>.