אני דואג לסביבה שלי יותר ממה שאני דואג לעצמי. לאבא אני דואג מה יהיה אם לא אעשה סידורי סופ"ש. לאחי אני דואג מה יהיה כשיצא מהצבא ויבקש מאחיו הגדולים עזרה בכל תנועה שלו ובלי יכולת להיות עצמאי כי הוא פשוט אימפוטנט. לאחותי אני דואג כי היא מתמוטטת בלי לספר לאף אחד ומתנהגת כאילו הכל כרגיל. לאימי אני דואג כי היא סוכרתית, לבד, חיה בדירה שכורה, בקשר סביר מינוס עם ילדיה ובבוא היום גם אותה נצטרך לסעוד.
מעל כל זה אני יושב מלעלה ומגיש עזרה למי שצריך. רק יושב, מחכה לקריאה וטס בלי לחשוב פעמיים. אני שאלתי את עצמי מתי אני אהיה במרכז, מתי אני אעזור לעצמי בלי להתחשב באף אחד. התשובה שלי נשארה ללא מענה כי אני יודע עמוק בפנים שאני אצטרך לשים את עצמי לפני האהובים עלי. אני יודע שאצטרך להעדיף את עצמי על פניהם.
אני אוזר אומץ ומתחיל לדחוף מרפקים. אבי כבר אמר לי שאם אני צריך לעשות משהו, שאעשה אותו בלי לחשוב עליו או על הבית. טיפוס ביתי שכמותי מוצא תירוץ בבית כדי לא ללכת ולעשות את שהוא רוצה. אז האמת הפשוטה היא שאני צריך לעשות מה שאני רוצה בלי לומר לעצמי את הבית כתירוץ עלוב.
אוקי, הבית כבר מזמן נעלם להרבה ישויות גדולות ובודדות. עכשיו אני צריך להמשיך עם היישות שלי ולהגשים את מה שאני רוצה ולעשות.
פשוט לעשות.
מחר רמת הגולן ואני אלבש גאטקס!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
