ראיתי עכשיו את חלק מהתוכנית של אילנה דיין על המחלקה היהודית בשב"כ. דיברו שם על המעקבים ועך איך שבשאר התחומים השירות משיג הישגים חסרי תקדים ודווקא שם הוא לוקה בחסר. בסופו של דבר במסגרת החקירה נעצרו חברי המחתרת היהודית באותם השנים. בהמשך החבר'ה השתחררו וסוכני היחידה ראו את עבודתם מתמוססת. זה העלה בי הרבה שאלות והנוקבת ביותר היא איך דבר כזה קורה מתחת לאף שלנו. אני חושב שאני לוקה בתסמין של מרבית הישראלית הנורמטיבים שאומרים לעצמם שזה לא הגיוני וכי אצלינו זה לא יקרה. איך שיהודה עציון דיבר הדהים אותי. מדובר באנשים הטובים ביותר שיש למדינה הזאת להציע. שירות צבאי במקומות הכי נחשקים וממשיכים הלאה למלאכת עשייה לטובת המדינה והתרבות היהודית. איך שהוא מדבר ברוגע על לפוצץ חמישה אוטובוסים פלשטינאים עמוסים ולפוצץ את הר הבית(!). אני לא הייתי רוצה לחיות במדינה הזאת אם זה באמת היה קורה. אני מאמין גדול בריסון כוח ובעשיית צדק נכון. אני גם ימני במרבית דיעותי ואני חושב שיש גבול לאן אפשר להרחיק לכת.
החדירה ליהודי קשה פי כמה מאשר לערבי כי אליו יש לך ניסיון והוא האחר. לחדור לאחיך ולחבר מהצבא זה עולם אחר לגמרי. כאילו אתה שם את עצמך בכלא. צריך לעשות את האבחנה כיוון שזה לא זה. ברגע שאחי עשה טעות קריטית כמו רציחה של אדם רק בגלל שהוא פלשטינאי הוא כבר לא אני. הוא הופך לאויב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
