הפה שלי הוא כלי הנשק שלי. כשהייתי קטן אני הייתי מגמגם. אני כתבתי על זה מעט פה אבל זה הגיע למצב שכל מילה שניה שלי היתה נאמרת מספר פעמים עד כדי הגזמה. בהתבגרות נפתחתי לאט והגמגום נעלם כמעט לחלוטין. היום כשאני מבוגר הוא חוזר לעיתים רחוקות אבל אני חי איתו ומהר מאוד מתקן כאילו לא קרה כלום.
בקרב חברים אני נחשב לחד דיבור וככזה שיודע להביע את עצמו ואת הסובבים אותו ברמה גבוהה. כשהייתי מוכר אני גם הבנתי מהר מאוד שהפה הוא הכלי היחיד שעומד לרשותי למשוך לקוחות לרשת שלי. אני רוצה לכתוב שהיום אני חושב על כל מילה שאני מוציא מהפה אבל זה לא ככה. קדוש אני לא, ועל בסיס יומי יוצא שאני מוציא את מה שאני חושב בלי מסננים בצורה קולחת וברורה. לפעמים זה מתנקם בי למרות שאני נהנה ממוניטין של אדם אמין וכזה שלא משקר לרוב. אני רוצה לחשוב על עצמי ככזה שחושב יותר על מה שיוצא לו מהפה אבל זה לא ככה ואני גם לא מרגיש שזה נכון לשים לעצמי מחסום שכזה.
כיוון שגדלתי בסביבה של תימנים השפה עם המבטא הכבד של ח' ו-ע' שגור בפי. חברים בכל מסגרת אמרו לי אם אני יכול לדבר 'רגיל' בלי להדגיש את ההבהרות ואמרתי שכן אבל אני אצטרך לחשוב על כל מה שאני אומר כשאני שם כ' במקום ח' ו-א' במקום ע'. זאת מגבלה שאני לא רוצה לאמץ לעצמי.
טוב לי עם המבטא שלי ועם אופן הביטוי שבי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
