גאות ושפל

אתמול ראיתי סרט מאוד מעניין על מהפכת העבדות בארה"ב. הסרט התמקד בשנות ה- 50,60 ובמאבק הלא מזוין של השחורים ובראשם עמד מרטין לות'ר קינג. מה שיפה בסרט זה שלצד עדויות של מפגינים שונים ואנשים שהיו שם היו גם קטעים של שירים שנכתבו על כל מה שאירע. השירים בוצעו בידיי אומנים בני זמננו בניהם וייקליץ ג'ין, ג'ון לג'נד וג'וס סטון בצורה אקוסטית ונקיה במיוחד. בזמן השירים הראו תמונות של קורבנות המאבק והסיבה שהביאה למותם. רובם נורו, אחרים נשרפו, הוכו או התפוצצו במטען חבלה. האופי של הזמן היה אחר. לא היה מישהו אחר לפניהם עם המילים האלה. לא היה מישהו אחר לפניהם עם המעשים שעשו. סיפרו על רצח מרטין לו'תר קינג ועל מה שהמאבק תרם. ראיינו גם אנשים לבנים באותה התקופה והם אמרו על אותם הקורבנות שזה כנראה הגיע להם. היה לי קשה לראות אנשים שאומרים כזה דבר על אנשים שמתו ממטען חבלה שהוצמד לרכבם או על אדם שיצא מהרכב שלו ורוסס במטחי ירי מרכב עובר.

התמונה בראש הבלוג נלקחה מאחת ההפגנות. אני זכרתי את מקורה אבל לא במדיוק. אני זכרתי שזה קשור למאבק אבל לא זכרתי בדיוק למה ומתי. אני עשיתי בחירה טובה.

יש לי הרבה ביקורת על מקום העבודה שלי בגלל השבוע שהיה לי. אני למדתי הרבה ואני למדתי שגם עדיף לתת לאחרים להילחם את המלחמות שלי. אני צריך להפסיק להיות קדוש ולהתחיל להיות יותר חכם. אני לא צריך להביע את דעתי על כל דבר שדורש תיקון ואני לא צריך להילחם מלחמה של מישהו אחר. פעם ראשונה אני גם גיליתי מה זה שאין לך גב. אני הבנתי שלפעמים המערכת לא עומדת מאחוריך ולפעמים מעמידה אותך באור הזרקורים למרות שלא אתה האשם.