הפסקול:
השנה שלי היתה בהרבה מובנים אחת החשובות בחיי הקצרים. זו השנה שאני סיימתי בה שנה ראשונה של לימודים אקדמאיים. שנה שלא חשבתי שאשאר במסגרת מספר פעמים. זו שנה שפגשתי אדם שלא חשבתי שאני יכול להתחבר אליו בצורה כזו, ברמה שממש כיף לי לדבר איתה ורק השם שלה בטלפון מעלה בי חיוך, יובל. זו שנה שחזרתי לדבר עם אוראל ובצורה כל כך טבעית אני חזרתי לאותו מקום בחיים מבחינתה. האדם שהכי קרוב אלי כל השנים האלו, מהמעון עד עכשיו. זו שנה שבא הבנתי הרבה דברים על עצמי ועל המשפחה שלי ועל אבא שלי. אני למדתי להכיר אותו טוב יותר ולראות מעבר אליו. אני הבנתי כמה אני אוהב אותו וכמה אני הפכתי להיות כמוהו. אני גם למדתי שהוא לפעמים טועה ושגם אני טועה וזה בסדר, כי אני בן אדם, ולא פעם אני טועה את אותה השגיאה. אני חידדתי את ההבנה שאני הולך בזרם משלי, שאני לא כמו כולם בקטע לפעמים מוגזם. אני הבנתי שגם אם אני לא רוצה זה המסלול שהצבתי לי בחיים ושאני אחר מהרבה. זו שנה שבא יצא לי להכיר את שחר, בה התאהבתי והבנתי דרכה מה אני רוצה יותר טוב בחיים ומה אני שווה בעולם. היא נתנה לי את התובנה שרגשות משחקים חלק מרכזי בחיי.
אולי הלקח הכי חשוב שלקחתי מהשנה הזו הוא שאני מסוגל. אני יכול להיות ממה שאני חושב על עצמי. אני אהבתי את השנה הזו.
מחר בערב בשעה זו אני אשב לשולחן החג, עם החולצה המגוהצת שאבחר ואהנה. אני אהנה מהמשפחה שתמיד היתה שם בשבילי ואהרהר עוד קצת על איזו שנה מדהימה זו היתה. למה אני משתמש במילה הזו ׳מדהימה׳. אני לא רגיל להשתמש במילה כזו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
