פסקול:
אני ממש אבל ממש התבאסתי שראיתי את הגשם היום בערב. כבר השלמתי עם זה שאני לא ארוץ היום וכל החדר מחדר המחשבים אכלתי סרטים כמה הגשם חזק. בחדר הייתי כבר קרוב להיכנס למקלחת ולשכוח מהיום עד שחבר אמר שצפויה להיות הפסקה, לפי ירושמיים הצדיקים. בלי לחשוב פעמיים יצאתי החוצה, ראיתי שיחסית יבש בשמיים וטסתי. היה טיפטוף מידי פעם, אולי קצת יותר חזק ממה שציפיתי אבל לא היה אכפת לי. האוזניות עשו את שלהן, הרגליים נעו ואני הייתי מרוגש. בדרך חזרה חברים ראו אותי ואמרו שאני משוגע, שמי יוצא במזג האויר הזה. התנשפתי וחייכתי. תחת המים הרותחים המתיחות היו מועצמות והרגשתי כל גיד. פשוט תענוג.
בריצה יצא לי לחשוב על איך אתה מתאהב באדם, איך אתה יכול להרגיש שאתה רוצה לדעת הכל על אדם מסוים. אתה רוצה להיות שם בשבילו, אתה רוצה שהוא יחשוב עליך ואתה רוצה שהוא יאמר לך שאתה חשוב לו. אתה רוצה לדאוג ולהיות זה שידאגו לו. תהיתי איך אני מתאהב ואיך אני התאהבתי בר׳, ש׳, יו׳, נו׳ ושאר ירקות. תהיתי איך יוצא שאין דפוס שחוזר על עצמו. אחת חכמה בטירוף, השניה עקשנית בטירוף, השלישית משוגעת והרביעית סתם רצתה אותי תחת האף שלה. אולי לכל אחת נמשכתי בנקודות שונות, אולי בכל אחת ראיתי משהו אחר. בכל אחת היה קצת מהאחרות ובמקביל היא עמדה לבדה.
סתם הירהורים של ריצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
