פסקול:
תמיד יש לי פינה חמה ללויד. איכשהוא הקול שלו מרגיש נכון.
להיות המקשיב זה לא קל. להיות האדם המכיל, לראות את הסימנים הקטנים בשפה של האדם, להיות שם בשבילו זה לא קל. בסיום של שיחה ארוכה האדם אומר לי שאני מקשיב מעולה. אותו הדבר לגבי סיום של שיעור. חושבים שאני חד ואני מבין את מה שהמרצה אומר. זה לא נכון, אני לא מבין מה הוא אומר במאת האחוזים, אני מפחד לאבד אותו ולכן ההקשבה שלי נתונה רק לו. לכן, כשאני מקשיב לאדם קרוב, ורוצה להקשיב לו, אני רק שלו לאותו הזמן. אני לא יודע למה זה קורה, אני יודע שזה רק קורה. היכולת להתפקס בדבר/אדם אחד באה לי מתוך מקום אחד- להיות שם באותו הרגע (וגם מזה שאני גבר ולא יכול לעשות דברים במקביל). הדבר מתפרש כיכולת הכלה של האחר. אני לא יודע אם זה נכון אני פשוט יודע שאני יכול להקשיב ולהיות שם בשביל אותו אדם. כשהיא שאלה אותי למה אני טוב אליה אמרתי לה שאני בוחר ככה. לאחר מחשבה על כך אני אמרתי לך כי היא ראויה לכך. גם לש׳ הייתי קשוב באותה הרמה, גם לאו׳ וגם לחברים קרובים. אני מניח שזו רמת הקשבה שאותו האם מרוויח אצלי בתת מודע.
להיות כותל לאדם זה דבר אחד, השאלה היא מי הכותל שלי. אני בוחר למי לפרוק וכרגע, הכתלים שלי מדברים אלי. לא בא לי לפרוק אצלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
