פסקול:
בזמן עיסוי היד הדבר היחיד שחשבתי עליו הוא המוות. חשבתי עליו בוכה על אימו כשישב על הכיסא, על הקול השבור שלו אומר ׳מי נשאר לי עכשיו? רק אתם׳. חשבתי על השכן שנפטר לא מזמן ועל כך שהגינה של ביתו נראית מוזנחת. חשבתי על בן כיתתי שקבר את אביו אחרי שעבר אירוע מוחי לפני עשור ומאז נותר מרותק לכיסא. ילד לא אמור לקבור את אביו בגיל כזה, זה מגיע מאוחר יותר בחיים, לפחות עשור. בכל פעם כשאני חוזר הביתה יש מוות. מודעות האבלים בכניסה לרחוב עובדות שעות נוספות.
עיסוי הידיים. הידיים האלו שפעם לחצתי עליהן חזק יותר עד שכאב לי והיום אני מרפה כי כואב לך. כאב לי שאמרת לי תודה. אני באמת אוהב אותך.
׳עשה לי כשאני חי, כשאני מת אני לא פה כדי לראות את זה׳
חשבתי גם על הילדים שאני לא מכיר בשכונה, שזה מצוין שאני לא מכיר כי חייב דור המשך. חשבתי על איזה אבא אהיה ועל העתיד.
מוות תמיד יש השאלה היא כמה מתעמקים בו וכמה רואים את התמונה הכוללת. החיים הם לא רק מוות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
