פסקול:
לאט-לאט הורדתי ממך את הבגדים. לאט לאט התרכזנו אחד בשניה. לאט לאט עיסיתי את כתפייך, ידייך, ירכייך, בטנך וצווארך. לאט לאט שרירייך התרככו ואת התנשמת כשהגעתי אל הירך הפנימית שלך. תנועה מחזורית בין רגלייך הוציאה נשימה איטית מפיך והתקמרות של גביך. ביד השנייה הרמתי את ראש והצמדתי את השפתיים שלי לשלך. היית נתונה לחסדיי. החדרתי אליך אצבע אחת ואת נשכת את שפתי התחתונה. החדרתי עוד אחת והרגשתי אותך רטובה. התאפקתי. לאט לאט, בהנעה מתוזמנת של אגנך, אני יצאתי ממך ונכנסתי. את מגבירה את קצב נשימתך ואני מתאם את תנועת ידי אליך. את לא נשארת חייבת ואת מתחילה ללשוש אותי. אני כבר לא יכול להתאפק יותר ואני משתוקק אליך, אני רוצה אותך, רוצה להיות בתוכך. אני לא יכול להמתין עוד שניה אחת.
אמרת לי: ׳יום הולדת שמח ילד׳ ואמרתי לך ש׳את המתנה היחידה שאני רוצה׳. אני לא רציתי שום דבר אחר ואת היית מרכז עולמי. מצחיק מה מרחק הזמן עושה לאדם.
בא לי על מכופתרת, אוכל, משפחה, חום וחיוכים אמיתיים. בא לי על חברים טובים, בא לי על הליכה על המזח או על החוף בקו המגע בין המים לחול. אני אוהב את התקופה הזו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
