גאות ושפל

פסקול:

שבועיים ראשונים לשנה והעסקים כרגיל. יש קורסים שאני באדישות מזלזל בהם ויש אחרים שאני לא יכול להפסיק לחכות להם. השבוע כמעט ולא הייתי בבריכה אבל זה סתם כי הייתי עצל. הייתי בבית קפה בעיר ששמו תמול-שלשום. הוא היה ממש מיוחד והאוירה שם היתה טובה. טובה עד שהחליטו לתת לנו בראש בערב שירה בציבור מודרנית. מחר המבחן על הטיול שהיה בדרום ובחודשים הקרובים יהיו עוד שניים כמוהו. השיעורים הופכים לקשים יותר אבל איכשהוא אני יודע שזה לא נורא. הכל יסתדר בסוף ואם לא אז יהיה לי עוד שיעור לאוסף.

סופ״ש מקוצר שכזה, מגיע בשישי בצהריים חוזר בראשון בבוקר.

פסקול:

שנת הלימודים נפתחה בשבוע בהרי אילת. ביום השישי של השבוע עשינו שנורקל על הריף ואפילו ראיתי את הדג ששוכח דברים בסרט של נמו. שבוע ימים בהם הסתובבתי בשמש הפכתי לקהה יותר ממה שאני. אחרי שאני סוגר את השבוע הראשון ללימודים זה נראה לי רחוק. מחכים לי עוד שני סיורים רק הסמסטר הזה. 

שיעורי הבית זורמים בקצב, את חלקם אני מסוגל לעשות ואחרים אני דוחה. בשיעורים אני משתדל להיות קשוב וחד. יש אוירה בוגרת יותר מצפים ממני ליותר. יש שני שיעורים לפחות בהם אני נכנס בפול כוח. זאת, בנוסף לכך שאני מותח את השנה על פני שנתיים. יש לי שותף לחדר וזה יכול להיות מוזר לישון עם עוד אדם באותו החלל. יש לי גם מזל לא קטן כי נפלתי על אדם יחסית נוח.

הזמן התחיל לטוס על אוטומט ואני אוהב את זה. זו עדיין לא הרגשה של לחץ מהעומס אבל זה יבוא, זה רק עניין של זמן.

אה, ובריכה, אני עושה בריכה.

פסקול:

התקופה הזו  לא טובה. אני נזכר בעבודה במשרד ואני זוכר את האירוע שהייתי חלק ממנו. אני נזכרתי שאתה מנתק את עצמך ואתה תופס פיקוד. אני נזכרתי שאני לא אוהב את התקופה הזו.

אני גם חשבתי לעצמי לנסות להבין את המחבל. אז ניסיתי לדמיין אותי כאותו אחד:

אני ספגתי שנאה וכוחות מסרטוני דעא״ש, מההיסטוריה של המדינה, מהמשפחה, מהסביבה ומההבנה שאין לי מה להפסיד. אני נכנסתי לישראל בדרך לא חוקית, איתרתי מקום מרכזי. מצאתי כלי נשקר/חם ואני יודע כבר למצוא בעין את אלו שלא מרוכזים, שניתן יהיה לנטרלם בקלות יחסית. הלכתי, פגעתי והרגתי. יכול להיות אחד, שניים או יותר יהודים. אבל מהר מאוד מנטרלים אותי חזרה. אני לא מבין מאיפה זה מגיע. לפני שאני מבין מה קרה ואיך המצב יצא משליטתי אני כבר לא בן החיים. 

יהיו עוד עשר, מאה, אלפים כמוהו. השורש הוא לא נכון אז בטח שהענפים של העץ יצאו עקומים. אני מעריץ את הפנדמנטליות של המוסלמים הקיצוניים. באמת שעד לפני תקופה באמת שהערכתי אותם. אני עדיין מעריך אבל אז אתה מבין שזה לא מספיק. האמונה מביאה אותך עד שלב מסוים, אתה צריך לדעת להוציא את הרעיון אל הפועל. אצלם, ההוצאה לפועל קלוקלת, לוקה בחסר. הם לא מכירים דרך אחרת. 

אני דואג ואני אמשיך לדאוג מהמצב בו אני מנמצאים. אני אמשיך לעקוב אחרי החדשות ולצאת מאיזון על עוד כוכב אחד שלהם. אני גם אדע שאנחנו פה ואנחנו פה כדי להישאר. לא משנה מה יהיה, אנחנו כאן!